ערב חג השבועות בא עלינו לטובה. בעוד יום אחד ישלים העומר את ספירתו, יסגור השבוע השביעי ויפתח את שערי קבלת התורה. בכל פינה ביישוב נערכים מערב לקראת המועד: בבתי התפילה מסדרים את ספרי התורה ומוציאים את מגילת רות, במושבות מטהרים את הסלים שבהם יישאו מחר את הביכורים, ובבתים מכינים את מאכלי החלב כמנהג אבותינו. במוסף זה ביקשנו ללוות את הקורא אל פתח החג, לחוש בריח השדות שבעמק ואל קולם של בני הגולה השולחים אלינו את משאלות החג ממרחקי גלויותיהם.
ביכורי האדמה במושבות
התעוררות חג הביכורים בעמק וביזרעאל
אל מקדש לא יעלו עוד את הסלים, ואל ירושלים לא יוליכו את הראשית, אך הקרקע אשר חזרה אל יד עובדיה דורשת את חגה.
השנה, כבכל שנה מן האחרונות, מסתמן מנהג חדש שיש לו אחיזה בעיקר במושבות הצעירות של העמק ושל יזרעאל. בערב החג, ובמקצת המקומות אף בבוקר ששי, נאספים אנשי המשק עם נשיהם וטפם, נושאים את ראשית התבואה, את החיטה ואת השעורה, את הענבים הראשונים שטרם הבשילו ואת התאנים אשר חנטו פגיה, ובלוויית מקהלת ילדים יוצאים בתהלוכה אל בית הוועד או אל גורן הכפר.
המנהג עודנו רך וטרם קנה לו צורה אחת קבועה. במקום אחד מקדים אותו רב המושבה בקריאה ממקרא ביכורים שבפרשת כי תבוא, ובמקום שני פותחים אותו במנגינה שחיברו בני הנעורים. נמסר כי במושבות עמק יזרעאל הולכים השנה לעטר את הסלים בעלי דקל ובציצי שדה, ולחלוק את ראשית הפרי בין בית הילדים ובין בית הזקנים שבמקום. אין זו עליה לרגל, אך יש בה ניצוץ של אותה עליה.
ראוי לציין כי המנהג איננו פטור מקושי. יש מבני הדור הוותיק שאינם רואים בעין יפה את חידושו של מצוות הביכורים שלא בזמן הבית, וטוענים כי אין למלאות את צורתה החיצונית בעוד שלמות פנימיתה אבדה. ויש מן הצעירים המשיבים כי החזרת השדה לידי ישראל היא עצמה התעוררות, וכי הטעם הראשון של החג, חג הקציר וחג הביכורים שבתורה, מבקש את ביטויו במעשה.
לדברי מקורות, אופן עריכת התהלוכות שונה ממקום למקום. במושבות הסביבה הפותחת לעמק נושאים את הסלים על כתפי הילדים, בעוד שבמושבות העמק עצמן נוטים להעמיס את הראשית על עגלה רתומה לסוס מקושט באדרת ירק. הגדולים שבחקלאים מוסיפים לסל את ראשית עדריהם, גדי וטלה, ויש מי שמוסיף גם כד דבש מן הכוורת שבחצרו.
במשרדי המוסדות החקלאיים מבטיחים כי בשנה הבאה תקובץ ועדה לסדר את המנהג ולתת לו צורה אחידה. בינתיים נושא כל מקום את חגו על פי דרכו, וזהו כשלעצמו מראה יפה: כי לא בגזירה מלמעלה צומחת חגיגה, אלא בשמחה הפשוטה של מי שעומד מול שדהו ויודע כי מן הזרע אשר הביא, גם הוא הביא דבר מה.
מגילת רות, חסד הליקוט
עיון לקראת קריאת המגילה בבתי התפילה
מכל ספרי המקרא נקראת מגילת רות בחג השבועות, ולא במקרה דבקה היא בחג הקציר.
המסורת קבעה לקרוא את מגילת רות בבתי התפילה בבוקר השני של החג בגולה ובבוקר היחיד שבארץ ישראל. הטעמים שניתנו לכך רבים, ויש אומרים מפני שזמן הסיפור הוא בימי קציר השעורים והחיטים, ויש אומרים מפני שדוד המלך, אשר רות היא אם זקנתו, נולד ונפטר בחג הזה. אנו, בערב המועד, מבקשים להתעכב על אחד מן הצדדים שבמגילה, צד שאין הקורא העיוני נתפס אליו תחילה, ואין הקורא הדרשני מתעכב עליו: הליקוט.
רות אינה באה אל בועז כקרובת משפחה הדורשת את שלה. תחילה היא יוצאת אל השדה ככל הליקוטות הענייות, מאחורי הקוצרים, מלקטת בשיבולים שנפלו ונשכחו. כל המעמד הראשון של היכרותם נסוב על המנהג העתיק שבתורה, להניח לעני את הפאה ואת הלקט ואת השכחה. בועז, בעודו מצווה על נעריו שלא להכלים אותה, אינו עושה בכך חסד מעבר למידה. הוא מחזק את החוק, נותן לו את כובדו, נמנע מלצמצמו.
מן ההלכה הזאת עולה עיקר אשר אבד מעט מן העין בימינו. צדקה שבתורת ישראל אינה רק נתינת מטבע, אלא הסדר שלם של חיים, שבהם אין השדה כולו של בעליו, ואין הבית כולו לבעל הבית. השכחה איננה ביש מזל אלא חוק, והפאה איננה הפסד אלא הצהרה כי האדמה נתונה גם לזולת.
ועוד דבר אחד: רות מואביה היא, בת לעם זר, ואף על פי כן באה היא אל שדה בית לחם ומלקטת בו בלא חשש. אין מן הסיפור הוראה לבטל את המחיצות, אך יש בו הוראה כי מי שבא בענווה ובלא תביעה, אם נכרי הוא ואם בן ברית, מוצא בשדה ישראל מקום אשר ינוח עליו. אולי לכך נסמך החג: התורה הניתנת לעם, גם בלי להיות מוגבלת לבן עם, לא תזחיח את הזר אם זה בא ללקט בה.
מסופר בשם רבותינו כי בועז מת באותה לילה שבא אל רות, וכי בנם עובד נולד מן המעט שזכה אביו לחיות. גם בכך מורה המגילה דבר מה: הזרע נטמן באדמה ויוצא צמח לאחר זמן, והאדם הולך והבא במקומו. ואין החסד פוסק אלא ממשיך, מבועז אל עובד, מעובד אל ישי, מישי אל דוד, ומדוד אל המלך אשר חיכה בכל הדורות.
אגרת מווילנה, על פתח החג בעיר התורה
ידיעה שהגיעה אלינו לפני ימים אחדים מן הקהילה היהודית בליטא
מן הדואר אשר עבר את גבולות אירופה והגיע ביום הראשון אל יפו, בקשנו לתת לקוראינו טעם של ערב חג בקהילה אחות.
כותב לנו אחד מבאי בית המדרש שבעיר וילנה, ומספר על ההכנות לחג השבועות בקרב יהודי ליטא. וילנה, אשר מכנים אותה מימים ימימה ירושלים דליטא, נושאת אל החג את כובד מסורתה. בבתי המדרש הוותיקים, בקלוייז של הגאון ובבתי התפילה אשר ברחובות הסמוכים, מסדרים את התיקון לליל שבועות מן הסדר הקדום שנחתם עוד בידי חכמי תוניס וצפת.
מתאר הכותב כי בליל החג נוהרים בני הקהילה אל בית המדרש סמוך לחצות, ויושבים שם עד עלות השחר. קוראים את התיקון מתחילתו ועד סופו, ראשי פסוקים מכל סדרי התורה, ראשי פרקים מן הנביאים והכתובים, ופרקי משנה מסדורים זה אחר זה. את ההכנות גומרים מבעוד ערב, ובחצרות בתי התפילה מציבים שולחנות ועליהם תה חם וכעכים, להחיות את הלומדים בשעות הקטנות של הלילה.
מנהג נוסף, אשר מקפידים עליו בוילנה, הוא קישוט בית התפילה בענפי ירק ובפרחי השדה. אומרים בני המקום בשם המסורת כי המנהג בא להזכיר את הר סיני, אשר על אף היותו במדבר העלה דשאים בעת מתן תורה. בשנה הזו, מוסיף הכותב, ילדי החדרים שלחו את ידיהם להכין שטיחי פרחים על ספי הארון, ומזה רואים בני הקהילה סימן ברכה.
מסתיימת האגרת בברכה אשר ביקש הכותב להעביר אל אחיו שביישוב: כי כשם שאתם הולכים אל שדותיכם להוציא את ראשית פריכם, כך אנו מבקשים מן הקדוש ברוך הוא שיהפוך את אדמת הגלות לאדמה אשר נוכל לעבוד בה את עבודתנו, או יקרבנו אל אדמתכם שלכם. כך כותב הוא, ואנו מעבירים את דבריו אל קוראינו כצורתם.
ליל שימורים, על תיקון ליל שבועות
מנהג צפת ההולך ומתפשט בערי היישוב
מנהג קדמון אשר התחיל בקרב חכמי הקבלה בצפת, היה לליל שבועות לבוש קבע בכל קהילות ישראל, ומתפשט הוא בשנים האחרונות גם בקרב הצעירים שביישוב.
בליל החג, משעלה החשך וסעודת המועד הסתיימה, לא יושנים יראי השם אלא מתעוררים אל הלימוד. תיקון ליל שבועות, אשר חיברוהו תלמידי האר"י בצפת לפני כשלוש מאות וחמישים שנה, הוא סדר של פרקי תורה, נביאים, כתובים, משנה, ופרקים מספר הזוהר. הקורא עובר על העיקר שבכל המקרא בלילה אחד, וכאילו ממליך על עצמו את התורה כולה לפני קבלתה.
טעם הקריאה הזאת ידוע: לתקן את אשר פגמו ישראל בלילה שלפני מתן תורה, כאשר נמצאו ישנים בהר סיני והיה צורך להעיר אותם בקול שופר ובברקים. בכל שנה ושנה, אומרים בעלי הקבלה, חוזר אותו הלילה, וניתנת בידינו השעה לעמוד ערים אל מול ההר.
בירושלים נוהרים השנה אל בית התפילה של ישיבת המקובלים שבעיר העתיקה, וגם אל בתי המדרש של הספרדים אשר ברובע. מסופר כי גם בבתי התפילה של אגודת ישראל ושל המזרחי באים החברים בהמון, ומחלקים את הקריאה ביניהם פסוק אחר פסוק. בתל אביב, אשר אין בה מסורת ארוכה של ליל שימורים, מכינים השנה כמה מבתי התפילה תיקון מקוצר, אשר יסתיים סמוך לתפילת שחרית של ותיקין.
אפילו בקרב חוגים אשר אינם חרדים על קלה כחמורה, ניכרת השנה משיכה אל המנהג. במועדוני הפועלים שבעיר אשר על הים מספרים על ערב לימוד אחד שיוקדש לתורה, לקריאה במשנה ולשירה משותפת. אין זה תיקון של אר"י, אך יש בו קבלת התורה במנגינתה החדשה. ובסופו של דבר, מבקשים גם הללו וגם הללו דבר אחד: לקדם את פני הבוקר בערות, ולקבל את היום אשר ניתנה בו תורה כאילו ניתנה היום.
