אשר לוריא, פועל-בניין ומארגן קואופרטיבי, חיפה

אני עומד על הפיגום בשכונת הדר הכרמל וקורא בעתון על מיליון כורים שננעלו מחוץ למכרות באנגליה. 'לא אגורה מן השכר, לא דקה מן היום' - זו שפה שפועל בניין מבין מבלי שיתרגמו לו. השאלה היא לא האם הכורים צודקים, אלא האם ועד ההסתדרויות ימצא את המשמעת להחזיק מעמד. שביתה כללית דורשת סדר, חשבון, וארגון - לא רק כעס. בארץ ישראל אנחנו יודעים כמה קשה לבנות מוסדות פועלים שעובדים באמת: קופת חולים, משביר, ועדי עבודה. הכורים באנגליה עומדים עכשיו במבחן הזה. אני מקווה שיעמדו בו, כי התוצאה תשפיע עלינו כולנו - ספנות, נמלים, מחירי פחם. מי שחושב שמה שקורה בקרדיף לא מגיע לחיפה, שיסתכל על תעריפי ההובלה.

ועדת סמואל המליצה גם על הלאמת זכויות החציבה - וזה הסעיף שאף אחד לא מדבר עליו. ההלאמה אינה רק שאלה של הכורים; היא שאלה של עקרון. גם אצלנו, בארץ ישראל, השאלה עומדת: מי יחזיק בתשתיות, מי יקבע את תנאי העבודה, מי יקבע את המחיר. חברת החשמל של רוטנברג, המשביר, הסולל-בונה - אלה המוסדות שלנו, והם נבנים במשמעת ובחשבון. שביתה בלי מוסדות היא כעס ריק. מוסדות בלי רוח - מכונה ריקה.

שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד, תל אביב

אני חושש שאמנת ברלין תגרום לזעזוע בשווקים. כסוחר שמתעסק באשראי ובייבוא, אני יודע שנייטרליות גרמנית-סובייטית פירושה שהבנקים באירופה ינקטו זהירות. לפי חשבוני, כל הסכם בין-לאומי שמכניס את המילה 'חרם כלכלי' לתוך סעיפיו - גם אם מטרתו לאסור חרם - מעורר חשש בקרב מי שסוחר עם גרמניה ועם רוסיה גם יחד. בתי מסחר בארץ כבר מתחילים לחשב מחדש.

מצד שני, השבוע הביא ידיעה טובה: שירות דואר-כספים ישיר בין ארצות הברית לפלשתינה הונהג מ-1 באפריל. עכשיו אפשר להעביר כסף מניו-יורק לירושלים דרך הדואר, בלי מתווכים. עשרה סניפים בארץ - מירושלים ועד פתח-תקווה - מורשים לקבל. זהו צעד שנראה קטן אבל משמעותו גדולה: יוזמה פרטית, אשראי, אמון. אם רוצים לבנות כלכלה בארץ ישראל, צריכים קודם כל שהכסף יגיע. הדואר עושה את המלאכה.

שרה מזרחי, מחנכת דתית, ירושלים

איני יכולה לשכוח את הרגע שקראתי על פקודת ארגון העדות הדתיות. הממשלה הבריטית מבקשת לתת לקהילות הדתיות מעמד רשמי, מועצות דת ותרבות עם אישיות משפטית, וגביית היטלים. נשמע כמו סדר וארגון. אבל אני מבקשת לשאול: מי ייצג אותנו במועצות האלה? מי יקבע את תכני החינוך? חובתנו לוודא שבית הספר העברי-דתי לא ייבלע בתוך מסגרת בריטית שאינה מבינה את הנשמה שלנו.

אני רואה בכיתה שלי ילדים שלומדים תנ"ך ומשנה לצד חשבון וגאוגרפיה. זה האיזון שאנחנו צריכים: תורה עם בניין הארץ, לא בלעדיו. פקודה שתנהל את ענייני העדה היהודית בלי שנדע מה בתוכה - זו סכנה. אני קוראת לכל הורה ולכל מורה: קראו את הפקודה, דרשו שהחינוך יישאר בידינו. אחריות מוסרית אינה עניין לפקיד בריטי.

מרים סוקול, עולה חדשה ובעלת חנות, תל אביב

כשעליתי מגליציה לפני שנתיים, אמרו לי שבארץ ישראל הכל חדש. ואכן: הנה רזא שאה מוכתר בטהראן בכתר חדש, ואמנה חדשה נחתמת בברלין, וכורים חדשים ננעלים מחוץ למכרות חדשים. אבל בחנות שלי ברחוב הרצל, שום דבר לא חדש: אותו יוקר מחייה, אותו קושי למצוא סחורה, אותה ציפייה שמשהו ישתנה.

אני קוראת על משבר הפחם באנגליה ואני חושבת על משבר הלירה שלי. בוורשה אמרו לי: 'בארץ ישראל יהיה קל'. לא קל. אבל הארץ הזו היא הבית, ואני לא חוזרת. מה שאני מבקשת הוא פשוט: שירות דואר שעובד, מחירים שאפשר לחיות איתם, ושכנים שיקנו בחנות שלי. הפוליטיקה הגדולה - אמנות, הכתרות, שביתות - חשובה, אבל לא תשלם את השכירות שלי.

ישראל זרחי, תלמיד חכם מן הישוב הישן, ירושלים

'שקר החן והבל היופי' - ושקר גם ברית שנחתמת בין שתי מדינות שאינן יודעות את ה'. גרמניה ורוסיה חתמו על אמנה בברלין, ומה תביא אמנה זו ליהודי גרמניה? הנייטרליות שהם מדברים עליה אינה נייטרליות מוסרית. איש מן החותמים לא שאל מה טוב ליהודים, מה צודק, מה ישר בעיני אלוקים. אני סבור שאנחנו בירושלים צריכים לדעת: הגאולה לא תבוא מברלין ולא ממוסקבה, אלא מציון.

ובנוגע לפקודת ארגון העדות: אני רואה בה סכנה ותקווה כאחד. סכנה - שהפקידים הבריטיים יקבעו מי רשאי להיקרא 'עדה דתית'. תקווה - שהמסגרת תחזק את מוסדות הקהילה, את הרבנות, את החינוך התורני. אבל רק אם הדת תהיה הבסיס, לא הנספח. 'אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו' - ואני מתפלל שבוני הבית הזה ידעו את זה.