בערב ה-25 באפריל, באולם לה סקאלה שבמילאנו, עמד ארטורו טוסקניני על הפודיום וניצח על בכורת עולם של אופרת 'טורנדוט'. הקהל, שמילא את האולם עד אפס מקום, ידע כי זוהי יצירתו האחרונה של ג'אקומו פוצ'יני, שנפטר בשנת 1924 מבלי שהספיק להשלימה. מה שלא ידעו הוא שטוסקניני עצמו יעצור את הנגינה באמצע המערכה ויפנה אל הקהל.

ארטורו טוסקניני נולד בפארמה שבאיטליה ב-25 במרס 1867, בן למשפחת חייט צנועה. אביו, גאריבלדיסט נלהב, קרא לו על שם גיבורו, ואולי מכאן ירש הבן את האופי שאינו סובל פשרות. בגיל תשע נכנס לקונסרבטוריון של פארמה ולמד צ'לו ופיאנו. חבריו זוכרים ילד שקט, עם זיכרון מוסיקלי מפלצתי, שהצליח לנגן מן הזיכרון יצירות שלמות שלא הספיק לתרגל.

את שמו עשה טוסקניני ב-30 ביוני 1886, בנסיבות שנראות כמו אגדה אך מתועדות היטב. בהיותו בן תשע-עשרה וצ'לן בתזמורת אופרה איטלקית שהופיעה בריו דה ז'נירו, סירב הקהל לקבל את המנצח, שלא הוכן כראוי. הזמרים לא היו מוכנים לעלות לבמה. התזמורת ישבה בבלגן. פתאום הציעו לטוסקניני הצעיר לנצח, והוא עלה אל הפודיום, סגר את התווים, וניצח את 'עאידה' כולה מן הזיכרון. ההצלחה היתה מוחלטת, ומאותו רגע עלה בנתיב שלא ירד ממנו.

בשנים שלאחר מכן ניצח טוסקניני על בכורות של יצירות גדולות: 'פאליאצ'י' של לאונקבאלו בשנת 1892, 'הנערה מן המערב' של פוצ'יני בשנת 1910. עם פוצ'יני שמר על קשר ארוך ומורכב - שני אנשים תובעניים, שניהם פארמיג'אני, שניהם אוהבי שלמות. כאשר מת פוצ'יני, טוסקניני ידע כי עליו לנצח על הבכורה. 'זוהי חובתי כלפי חברי', אמר.

הרגע שבו הניח טוסקניני את השרביט באמצע 'טורנדוט' נרשם כאחד הרגעים הגדולים בתולדות הבמה. לא היה בו חולשה - אלא כוח: כוחו של מנצח שיודע מתי המוסיקה שייכת למלחין ומתי היא נגמרת. פוצ'יני היה חברו, ואת זכרו הוא שומר בדרך היחידה שמוסיקאי יודע - בשתיקה.