מרים סוקול, עולה מגליציה, בעלת חנות בתל-אביב

כשעליתי מפולין לפני שנתיים, אמרו לי שהנחתי מאחוריי עולם ישן. אך העולם הישן אינו מרפה. בעלי משפחתי עדיין שם, ברחובות וורשה ולודז' וקראקוב, וכשאני קוראת כי פילסודסקי כבש את הבירה בכוח הצבא, ליבי הולם. יש אומרים כי פילסודסקי ידידותי ליהודים, שהרי בשנות המלחמה הגן על יהודים בלגיונות שלו, ויש אומרים כי גנרל עם צבא אינו ידיד לאף אחד אלא לעצמו.

אני לא מתיימרת להבין פוליטיקה גדולה. אך אני יודעת דבר אחד: כל פעם שממשלה מתחלפת בפולין, היהודים הם הראשונים שסובלים. אם פילסודסקי יצליח לייצב את המדינה, אולי האנטישמיות תרגע. ואם לא, אולי עוד יהודים יבינו שהמקום שלהם כאן, בארץ ישראל, ולא בגולה שמזדעזעת מהפיכה להפיכה.

ד"ר נתן אמיתי, מרצה ירושלמי לענייני חברה

אני מבקש להזכיר עובדה פשוטה: התזכיר שהוגש לוועדת המנדטים בשם הישוב כולו נכתב בישיבת לילה עד ארבע בבוקר, על ידי ועדה מצומצמת. הנוסח חשוב, ללא ספק, אך דומני כי לא פחות חשובה השאלה מי מייצג את מי. האם הוועד הלאומי מדבר בשם כלל תושבי הארץ? והאם תזכיר הוועד הפועל הערבי, שהוגש באותו יום, נשמע באותה מידה של כובד ראש?

אני חושש כי שני התזכירים, שלנו ושל שכנינו, מוגשים כשני מונולוגים מקבילים שאינם מתייחסים זה לזה. ועדת המנדטים תקרא את שניהם ותחליט בלי שום אחד מן הצדדים שמע באמת את רעהו. אם אנו רוצים לבנות חיים משותפים בארץ הזאת, עלינו ללמוד לשמוע לפני שנלמד לדבר.

רבקה בן-עמי, מורה-פועלת מתל-אביב

אני קוראת על קריסת השביתה הכללית באנגליה ואיני מופתעת, אך גם איני אדישה. שביתה כללית של מיליוני פועלים היא הוכחה לכוח המאורגן, אך קריסתה אחרי תשעה ימים בלבד מוכיחה כי כוח בלא מוסדות אינו מספיק. הפועלים הבריטיים שבתו מתוך סולידריות עם הכורים, אך ללא תוכנית ברורה מה קורה אחרי השביתה.

אני רואה כאן לקח לנו בארץ ישראל. ההסתדרות שלנו בונה לא רק כוח שביתה אלא מוסדות: קופת חולים, בתי ספר, קואופרטיבים, לשכת עבודה. זה ההבדל בין תנועת פועלים שמסוגלת רק למחאה, לתנועה שבונה חברה. הכורים הבריטיים ממשיכים לשבות לבדם; אני מקווה שהם ימצאו את הדרך לא רק למחאה אלא לבנייה.

אשר לוריא, פועל-בניין ומארגן קואופרטיבי מחיפה

אני שומע את כל הנאומים על בניין הארץ, ואני מבקש לדבר על בניין ממשי. בשבוע שעבר נמשכה שביתה בנגריית שושנסקי בתל-אביב. ההסתדרות מזהירה, הקבלנים מתחמקים, והפועלים יושבים בלי שכר. בינתיים, שכונות חדשות קמות בצפון תל-אביב, היתרי בנייה מתרבים, והביקוש לדירות גדל. כסף יש, עבודה יש, אך סדר אין.

אני אומר: לפני שנכתוב תזכירים לג'נבה על עתיד הישוב, נסדיר את יחסי העבודה בפיגום. קבלן שאינו משלם לפועליו אינו בונה את הארץ; הוא הורס אותה. המבחן הוא לא מה אנחנו כותבים בתזכיר אלא מה קורה באתר הבנייה ביום ראשון בבוקר.

מנחם הררי, פועל-אדמה דתי ממושב צעיר

בעוד ימים אחדים נחגוג את חג השבועות, זמן מתן תורתנו ויום הביכורים. אני חורש את שדותיי ומכין את הפירות הראשונים, ואני חושב על מה שקורה בעולם סביבנו. בפולין, הפיכה; באנגליה, שביתה; בגרמניה, ממשלה נופלת. ואנחנו כאן, מעבדים אדמה, בונים בתים, מגדלים ילדים.

אני רואה בחג השבועות הזה הזדמנות להיזכר למה באנו לכאן. לא רק כדי לברוח מפולין או מאוקראינה, אלא כדי לבנות חיים של תורה ועבודה על אדמתנו. כשאני שומע על ויכוחי התזכיר ועל מחלוקות הוועד הלאומי, אני מקווה שכולם יזכרו את העיקר: לנטוע, לבנות, לחנך. השאר יבוא.