בשעה שספינת האוויר נורגה נחתה על אדמת אלסקה השבוע, אחרי 71 שעות של טיסה רצופה מעל הקרח, עמד איש אחד במרכז ההישג: המהנדס האיטלקי אומברטו נוביל. לא אמונדסן הנורווגי ולא אלסוורת' האמריקני הם שעיצבו את הספינה שנשאה אותם - אלא בנו של פועל בנאפולי, שלמד הנדסה ותכנן את אחד הכלים המורכבים ביותר שהאדם בנה מעולם.

נוביל נולד בשנת 1885 בלאורו שבדרום איטליה, וגדל במשפחה צנועה. אביו עבד בבנייה, ואמו ניהלה את משק הבית בדוחק. הנער הפגין מוקדם נטייה לחשבון ולציור, ומורה בבית ספרו הפנה אותו לבית הספר ההנדסי בנאפולי. בגיל 23 סיים את לימודיו והחל לעבוד במפעלי הצבא האיטלקי לתעופה.

כבר בשנות המלחמה הגדולה הבחינו הממונים בכישרונו. נוביל עבד על שיפור ספינות אוויר לצורכי סיור ותקיפה, ופיתח שיטות חדשות לבניית השלד מאלומיניום. ההנדסה של ספינת אוויר אינה עניין פשוט: על המתכנן לחשב את הלחצים על מעטה הגז, את כוחות הרוח, את משקל המנועים ואת כמות הדלק הדרושה למסע ארוך, ולאזן ביניהם בדיוק רב.

אחרי המלחמה קיבל נוביל את ניהול מפעל ספינות האוויר של איטליה ברומא. שם תכנן סדרה של ספינות מדגם חצי-קשיח, שהפכו לסימן ההיכר שלו. הספינה N-1, שבנה בשנת 1924, עוררה עניין בכל אירופה, ומשלחות מצבאות זרים הגיעו לבחון אותה.

בשעה שהעולם מריע לאמונדסן, שווה לזכור את המהנדס שבנה את הספינה. נוביל כבר מתכנן, לפי השמועות, משלחת חדשה - הפעם בדגל איטליה לבדה. אם תצליח, יהיה שמו ביותר מרשימת הנספחים לגילוי של אחר.

בחדר צר ברחוב בן-יהודה שבירושלים, על במה שנבנתה מקרשים שאולים, עלתה השבוע הצגה חדשה של תיאטרון אוהל. משה הלוי, מייסד הלהקה ומנהלה, עמד מאחורי הקלעים וצפה בשחקניו מגישים את סיפוריו של י.ל. פרץ בעברית. לא היה זה ערב של חגיגיות ריקה: הקהל היה קהל פועלים, והכניסה עלתה פרוטות ספורות.

הלוי נולד בשנת 1895 בוילנה, עיר שהיתה מרכז התרבות היהודית באירופה. הוא גדל בסביבה ספוגת תיאטרון ביידיש, ואף השתתף כנער בהצגות חובבניות. אך מוקדם הכיר את השאיפה ליצירה עברית, והחליט כי התיאטרון העברי יהיה שליחותו.

בשנת 1917 הגיע הלוי לארץ ישראל, בין הצעירים שראו בעלייה לא רק מעשה לאומי אלא גם תרבותי. הוא עבד תחילה כפועל בנייה ובחקלאות, ובשעות הפנאי ארגן קבוצת שחקנים מבין הפועלים. הרעיון היה פשוט ומהפכני כאחד: תיאטרון של פועלים, בשביל פועלים, בשפה העברית.

בשנת 1925 הוקם תיאטרון אוהל באופן רשמי, בחסות ההסתדרות הכללית של העובדים. השם נבחר בכוונה: אוהל, לא היכל. הלוי רצה במה ניידת, שתוכל להגיע לכל מושבה ולכל שכונת פועלים, לא מוסד מפואר שישב במקום אחד ויחכה לקהל.

בעיר שבה התיאטרון העברי עדיין זקוק להוכיח את עצמו, פותח משה הלוי פרק חדש. אם אוהל יצליח לעשות את הדרך מתל-אביב לירושלים ולמושבות, יהיה זה תיאטרון שאין לו אח באירופה: במה עממית בשפה שעדיין בונה את עצמה.