צבי לנדסברג, פועל דפוס מחיפה, פועלי ציון שמאל

אני שומע את שפרינצק מדווח על אבטלה בוועד הלאומי, ואני שואל: למי הוא מדווח? לאותם אנשים שמעולם לא עבדו ביום עבודה אחד? ההצעה להלוואה פנימית של 50,000 עד 60,000 לירות פלשתינאיות נשמעת יפה בנאומים, אך בואו נבדוק מי ייתן ומי ייקח. הבורגנות הקטנה של תל-אביב, שבקושי מחזיקה את חנויותיה פתוחות, תממן את ההלוואה? הפועל שמשכורתו מאחרת שלושה חודשים ייתרום לקרן? המנגנון כולו בנוי הפוך: הכסף יישאר בידי מי שכבר יש לו, והפועל ישאר ללא עבודה.

אני אומר בפשטות: הצלה כלכלית שאינה משנה את יחסי הכוחות בין ההון לעבודה אינה הצלה. היא מלאכותית. מה שצריך הוא לא הלוואה פנימית, אלא שינוי מבני: בנקים שישרתו את הפועל, קואופרטיבים שיעקפו את הסוחר הפרטי, ומוסדות שיהיו בידי העובדים עצמם. בורוכוב לימד אותנו שאין שחרור לאומי ללא שחרור מעמדי, ובארץ ישראל של 1926 הלקח הזה חד מתמיד.

ד"ר קורט בלומנפלד, אינטלקטואל ציוני ליברלי מתל-אביב

אני מבקש להציג את הפרדוקס שבו אנו נתונים. כל יהודי מבין את כאבו של שווארצבארד. חמישה עשר מבני משפחתו נספו בפוגרומים שבוצעו בפקודת פטליורה או בשמו; 50,000 יהודים נרצחו, מאות קהילות נחרבו, ואיש לא הובא לדין. אך יהודי שיורה באיש מדינה ברחוב בפריז מציב את כל העם היהודי בעמדה בלתי אפשרית. מה יאמר העולם? שהיהודים נוטלים את הדין לידיהם? שאנו עם של נוקמים?

אני סבור שעלינו לבחון את המקרה לא רק כשאלה של צדק אישי, אלא כשאלה של מוסדות. העובדה שפטליורה הסתובב חופשי בפריז, שאף בית דין לא דן בפשעיו, שחמש שנים עברו ללא משפט - היא כתב אישום נגד המוסדות הבין-לאומיים, לא נגד שווארצבארד. אך הדרך קדימה אינה באקדח. הדרך קדימה היא בבניית מוסדות שייצגו את היהודים בעולם בכבוד ובכוח. המשפט הצפוי בפריז יהיה מבחן: האם העולם מסוגל לשמוע את סיפור הפוגרומים מתוך אולם בית משפט?

שרה מזרחי, מחנכת דתית מירושלים, המזרחי

אני מבקשת לפתוח מן הכיתה שלי בירושלים. בשבוע שעבר שאל אותי תלמיד: 'מורה, למה אנחנו צריכים לבקש רשות לגור בארצנו?' לא ידעתי מה לענות. התזכיר שהוועד הלאומי שלח לוועדת המנדטים בז'נבה כולל חמישה דרישות צודקות - קרקע, חינוך, עבודה, ביטחון ומעמד השפה העברית. אלה אינן בקשות; אלה זכויות. וכאשר דיזנגוף, הרב עוזיאל וארלוזורוב ייצגו אותנו בז'נבה, אני מבקשת מהם: דברו בשם הצדק, לא בשם הנימוס.

בוטקובסקי אמר דבר נכון: 'משלחת של תביעה, לא של בקשה.' אני מוסיפה: חובתנו לתבוע נובעת לא רק מזכות לאומית, אלא ממחויבות מוסרית. כשמורים בשרון לא מקבלים משכורת שלושה חודשים, כשילדים לומדים בכיתות צפופות, כשהשפה העברית נדחקת - אלה אינם רק בעיות מנהליות. אלה שאלות של יסוד. אם הבית הלאומי שהובטח לנו אינו כולל בית ספר עברי לכל ילד, מה ערכו?

יהושע בר-נס, עיתונאי ופובליציסט ירושלמי, מחנה לאומי-אקטיביסטי

אני אומר בגלוי: ההגבלות החדשות על העלייה הן בגידה. סרטיפיקטים רק לגברים מתחת לגיל 35, מסוגלים לעבודה פיזית? ומה עם המשפחות? ומה עם הנשים? ומה עם המומחים, הרופאים, המורים, הסוחרים שהארץ זקוקה להם? ובינתיים בחיל הספר 28 יהודים מתוך 800 חיילים. עשרים ושמונה! השוחטמן כתב, ואני חוזר על דבריו: זהו חרם מכוון. הבריטים דוחקים את היהודי מכל עמדה של כוח.

די לנו מדיפלומטיה של לחישות. כאשר 2,500 יהודים בצ'רנוביץ רושמים את שמם לעלייה, כאשר יהודי פולין עומדים מול דיקטטורה חדשה ואינם יודעים מה צופן להם המחר, כאשר שווארצבארד יורה בפטליורה מייאוש - התשובה היחידה היא עלייה המונית. לא 28 חיילים יהודים בחיל הספר, אלא רוב יהודי בארץ ישראל. זו לא בקשה, זו תביעה.

אסתר רזיאל, פעילה ציבורית למען זכויות נשים בירושלים

אני מסרבת לשתוק. ההודעה על סרטיפיקטים לגברים בלבד, מתחת לגיל 35, מסוגלים לעבודה פיזית, אינה רק הגבלה כלכלית. היא הודעה חד-משמעית: הפרויקט הלאומי הוא עניין של גברים. נשים אינן חלק מן החשבון. אישה שרוצה לעלות לארץ ישראל - תמתין. אם שרוצה להביא את ילדיה - תמתין. מורה, אחות, עובדת - תמתין. מי החליט שבניין הארץ נעשה רק בכוח שרירים?

אני מבקשת להזכיר: כבר באספת הנבחרים הוכחנו שיש לנו קול. נשים עובדות בארץ ישראל בחקלאות, בהוראה, בסיעוד, בתעשייה. משק הפועלות בנהלל, בתי הספר בירושלים, מרפאות קופת חולים - כל אלה נבנו גם בידי נשים. ההנחה שעלייה נמדדת רק ביכולת עבודה פיזית של גברים צעירים היא עיוורון. אני דורשת מהמשלחת לז'נבה שתעלה את השאלה הזו: אם הבית הלאומי אינו כולל את מחצית העם, הוא אינו בית לאומי.