ביום רביעי האחרון, ה-25 במאי, בשעת הצהריים, ניגש אדם בגיל העמידה אל סימון פטליורה ברחוב ראשין שבפריז, שלף אקדח וירה בו שבע יריות. פטליורה, ראש הדירקטוריון האוקראיני לשעבר, נפל מת על המדרכה. היורה, שלום שווארצבארד, לא ניסה לברוח. הוא הניח את הנשק, הרים את ידיו ואמר לשוטרים שרצו אליו: 'ירתי בפטליורה. אני מוכן לקבל את דיני.' מיהו האיש הזה, ומדוע הקריב את חייו כדי להמית את האטמן האוקראיני?

שלום שווארצבארד נולד בשנת 1886 בעיירה איזמאיל שבבסרביה, למשפחה יהודית פשוטה. כבר בנעוריו למד את מלאכת השענות, מלאכה שתלווה אותו כל ימיו ותעניק לו את כינויו: 'השען מפריז'. אך המלאכה השקטה של תיקון שעונים לא התאימה לטבעו הסוער. עוד בצעירותו נמשך אל חוגי האנרכיסטים ואל הספרות המהפכנית, ובגיל צעיר עזב את בסרביה ונדד בין ערי אירופה.

בפרוץ המלחמה הגדולה התנדב שווארצבארד ללגיון הזר הצרפתי, שם שירת בחזית המערבית ונפצע. לאחר המלחמה חזר לאוקראינה, שם התגלגל לתוך מערבולת המלחמה האזרחית. הוא הצטרף ליחידות בולשביקיות שנלחמו בצבאות הלבנים ובכנופיות הפוגרומיסטים, ובמו עיניו ראה את חורבן הקהילות היהודיות באוקראינה.

הפוגרומים האוקראיניים של 1919 עד 1921 היו מן האכזריים ביותר בתולדות עם ישראל עד אותה שעה. למעלה מ-50,000 יהודים נרצחו, מאות קהילות נחרבו, נשים נאנסו ובתים הוצתו. חלק ניכר מן הזוועות בוצעו בידי יחידות שפעלו תחת פיקודו של סימון פטליורה או בשמו. נמסר כי חמישה עשר מבני משפחתו של שווארצבארד נספו בפוגרומים אלה, ובהם אחיו ואחייניו.

שלום שווארצבארד יושב עתה בבית הסוהר לה סנטה בפריז, ממתין למשפט שעשוי להפוך לאחד הנועזים ביותר בתולדות המשפט הצרפתי. השאלה שהוא הציב אינה רק משפטית, היא מוסרית: מה עושה אדם כשהצדק אינו בא מן המוסדות? האם יש גבול לסבלנות, ומהו המחיר שמשלם מי שנוטל את הדין לידיו?

מלונדון הגיעו השבוע ידיעות מדאיגות: ישראל זנגביל, הסופר היהודי-בריטי בן השישים ושתיים, חולה קשה, וחבריו מביעים דאגה לגורלו. זנגביל, שהעניק לעולם את 'ילדי הגטו' ואת המושג 'כור ההיתוך', הוא אחד מגדולי הסופרים היהודיים בשפה האנגלית, ודמות ציבורית שהשפעתה חצתה גבולות ושפות.

ישראל זנגביל נולד בלונדון בשנת 1864, לאביו שהיגר מרוסיה ולאמו שבאה מפולין. הוא גדל בעוני בשכונת ווייטצ'פל שבמזרח לונדון, באותן סמטאות צפופות שיתאר אחר כך ביצירותיו בצבעים כה חיים. עוד בילדותו הצטיין בלימודים והצליח להתקבל ל'בית הספר של יהודי חופשיים', מוסד שפתח בפניו את שערי ההשכלה הכללית.

בשנת 1892 פרסם זנגביל את 'ילדי הגטו', הרומן שהפך אותו בן לילה לאחד הסופרים הנודעים באנגליה. הספר תיאר את חייהם של מהגרים יהודים במזרח לונדון ברגישות ובהומור, ופתח בפני קוראים אנגליים חלון אל עולם שלא הכירו. הביקורת היתה נלהבת; מסופר כי אפילו ג'רום ק. ג'רום כתב מכתב הערצה למחבר הצעיר.

אך זנגביל לא הסתפק בספרות בלבד. הוא היה מנהיג ציבורי בעל דעות נחרצות. בשנת 1897 היה מן המשתתפים בקונגרס הציוני הראשון בבזל, והתרשם עמוקות מהרצל. לאחר מותו של הרצל בשנת 1904, ולאחר שהקונגרס הציוני דחה את הצעת אוגנדה, הקים זנגביל את 'הארגון הטריטוריאליסטי היהודי', שביקש טריטוריה ליהודים בכל מקום שהוא, לאו דווקא בארץ ישראל.

עתה, כשישראל זנגביל שוכב חולה בלונדון, העולם היהודי כולו עוקב בדאגה. הסופר שתיאר את ילדי הגטו בלונדון, שביקש מולדת ליהודים בכל קצה תבל, שנאבק למען שלום ולמען נשים, הוא אחד מאותם אנשים שקשה לדמיין את העולם היהודי בלעדיהם. נתפלל לרפואתו.

ביום חמישי האחרון הסתיימה מלחמה בת שש שנים בהרי הריף שבמרוקו. מוחמד בן עבד אל-כרים אל-ח'טאבי, שהקים רפובליקה עצמאית בהרים, הביס צבא ספרדי של 60,000 חיילים בקרב אנואל, ועמד בפני שתי מעצמות אירופיות במשך שנים, מסר עצמו לידי הצרפתים ושחרר את כל שבוייו. מיהו האיש שהפך סמל למרד נגד הקולוניאליזם?

מוחמד בן עבד אל-כרים נולד בסביבות שנת 1882 באג'דיר, עיירת דייגים על חוף הים התיכון בחבל הריף המרוקני, לשבט בני אורייאגל. אביו, עבד אל-כרים הבכור, היה קאדי - שופט דתי - ומנהיג שבטי מכובד, שקיים קשרים מורכבים הן עם השבטים השכנים והן עם הספרדים ששלטו באזור.

הצעיר עבד אל-כרים למד בפס ובמליליה, ואף שימש כעורך דין וכעיתונאי בעיתון הספרדי 'אל טלגרמה דל ריף'. הוא הכיר את התרבות האירופית מקרוב, דיבר ספרדית וצרפתית, ופיתח הבנה מעמיקה של השיטות הצבאיות המערביות. ידע זה ישרת אותו היטב בשדה הקרב.

בשנת 1921 פרצה המרידה. כאשר הגנרל הספרדי סילבסטרה התקדם עם 60,000 חיילים לתוך שטח הריף, הנחה עבד אל-כרים מתקפת נגד שהפכה לאחת המפלות הצבאיות הגדולות בתולדות הקולוניאליזם: בקרב אנואל בחודש יולי, אבד הצבא הספרדי כמעט כולו. לפי הידיעות, למעלה מ-8,000 חיילים ספרדיים נהרגו, וסילבסטרה עצמו נפל או נטל את חייו.

כניעתו של עבד אל-כרים מסמנת את סיום פרק דרמטי בתולדות צפון אפריקה, אך פרקים חדשים כבר נפתחים. ברחבי העולם הערבי, שמו של מנהיג הריף הפך לסמל של התנגדות. השאלה שנותרה פתוחה היא: האם כניעתו תביא שקט למרוקו, או שהיא רק הפוגה לפני סערות חדשות?