רבקה בן-עמי, מורה-פועלת מתל-אביב

אני יושבת בכיתה ומלמדת ילדי פועלים קרוא וכתוב, ובינתיים באנגליה מיליון ושלוש מאות אלף פועלים מוכיחים מה כוחה של סולידריות. כשכורי הפחם עמדו לבדם, הבעלים לא שמעו; כשכל ענפי העבודה קמו יחד, רעדה הממלכה כולה. אני דורשת שנלמד את הלקח הזה בכל בית ספר של ההסתדרות: אין עובד בודד, יש מעמד עובדים.

ההסתדרות שלחה מאה לירות לשובתים. בן-גוריון אמר כי הסולידריות המוסרית היא העיקר. אני מסכימה, אך בעיני הסכום גם חשוב. מאה לירות מישוב קטן ועני הן יותר ממאה לירות מארץ עשירה. הן אומרות: אנחנו רואים אתכם. הפועלת בתל-אביב רואה את הכורה בוויילס. בניין הארץ ובניין מעמד העובדים הם אותו בניין.

אשר לוריא, פועל-בניין ומארגן קואופרטיבי מחיפה

אני עומד על הפיגום בבוקר ושומע שנורדאו נקבר בתל-אביב. יפה מאוד. אבל מה למדנו ממנו? נורדאו היה הראשון שאמר 'היהודי החדש' - לא אינטלקטואל חיוור, אלא אדם של גוף ועבודה. ובכן, אם ככה, היום המעשי ביותר לכבודו הוא לא הנחת זרים על קברו, אלא בניית עוד בית, עוד רחוב, עוד שכונה. כל פיגום שאני מרים הוא אזכרה לנורדאו.

הלוויה של חמשת אלפים איש היא מחזה מרשים. אבל אני מבקש לשאול: כמה מהם חזרו למחרת לעבודה סדירה? כמה מהם שומעים את קריאתו 'בניין, לא דיבור'? בענף הבנייה שלנו סכסוך נמשך כבר שבועות, הבוררות מתעכבת, הפועלים מבקשים העלאת שכר של עשרים אחוז. אני מבין אותם, השכר נמוך, אך בלא סדר ומשמעת לא ייבנה דבר. נורדאו היה מבין: הציונות נמדדת בלבנים, לא בנאומים.

מרים סוקול, עולה מגליציה, בעלת חנות בתל-אביב

כשעליתי מגליציה לפני שנתיים, היו כאלה שאמרו לי: 'למה את עולה? ברוסיה בונים עולם חדש'. עכשיו אני קוראת שחברי החלוץ נידונו לשלוש שנות מחנה עבודה. שלוש שנים! על מה? על כך שרצו לעלות לארץ ישראל. אני יודעת מה זה חלום של ארץ; חלמתי אותו בלילות בלבוב. אני יודעת מה זה מחיר; שילמתי אותו. אבל שלוש שנות מחנה?

ואחותו של זינובייב גורשה. זינובייב עצמו, אחד מראשי הקומוניזם הבולשביקי, ואחותו נענשת על ציונות. מה אומר הדבר הזה? אומר שהציונות חזקה יותר מכל מפלגה. אבל אומר גם שאנחנו חייבים לאחינו שם. לא רק סולידריות מוסרית, לא רק מילים, אלא פעולה: קליטה, עבודה, קורת גג. כשעולה חדש מגיע לחיפה או ליפו, אנחנו צריכים להיות שם בשבילו. זו האחריות שלנו.

יעקב ספרדי, זקן קהילה מירושלים

אני זוכר את ירושלים של אבי ושל אבי אבי. הספרדים ישבו כאן לפני שהיו קונגרסים ציוניים ולפני שהיו ועדות מנדטים. עכשיו יוצאים נציגינו לג'נבה, להציג את עניינינו בפני ועדת המנדטים. שאלתי: מה יגידו שם? האם ידברו רק על העלייה מאירופה ועל ההסתדרות? או שמא יזכרו גם את בני עדות המזרח, שעובדים כאן מאה שנה ואין להם קול?

הרב עוזיאל נבחר למשלחת, ואני שמח; הוא ספרדי, הוא מכיר את ירושלים של כל עדותיה. אבל דיזנגוף מייצג את תל-אביב וארלוזורוב את מחנה העבודה. מי מייצג את חברון? מי מייצג את צפת? מי מדבר בשם הזקנים שיושבים בשוק בירושלים העתיקה? אני מבקש מנציגינו: בג'נבה, דברו על כל הישוב, לא רק על החלק שנוח לכם.

ד"ר נתן אמיתי, מרצה ירושלמי לענייני חברה

אני חושש שהמלה 'שביתה' הפכה השבוע למלת קסם. מיליון פועלים באנגליה שובתים, ארבע מאות חמישים פועלי רכבת בחיפה שבתו, וסכסוך הבנייה בתל-אביב ממשיך. אני מבקש להזכיר דבר פשוט: שביתה היא כלי אחרון, לא ראשון. כשפועלי הפחם באנגליה הגיעו לשביתה, זה אומר שהדיאלוג נכשל. האם אנחנו רוצים שגם אצלנו ייכשל?

דומני שבארץ קטנה כשלנו, שבה יהודים וערבים חיים זה בצד זה, ושבה כל פועל מכיר את בעל המלאכה, אפשר למצוא דרך אחרת. לא כוח נגד כוח, אלא שכנוע ובוררות. הסכסוך בענף הבנייה, למשל, הגיע לבוררות - זה סימן טוב. אם נשמר על הדיאלוג, גם כשהוא קשה, נבנה חברה שונה מזו שבאנגליה של בולדווין. אחריות, לא כוח - זו צריכה להיות המילה שלנו.