בשעה שבעה בבוקר ביום שלישי, כ' באייר, עגנה סירת מטען קטנה בנמל יפו ועליה ארון עץ אלון. חמשת אלפים איש כבר עמדו על שפת הים. כך, אחרי שלוש שנות ציפייה, חזר מכס נורדאו לארץ ישראל, לא כמנהיג חי הבא לבנות, אלא כנפטר שבני עמו ביקשו לכבדו בקבורה על אדמת המולדת. ובכל זאת, דומה היה כי עצם הגעתו הפיחה רוח חיים בעיר הצעירה שלמרגלות החולות.

שמעון מכסימיליאן זידפלד נולד בפשט שבהונגריה בשנת 1849, בנו של רב אורתודוקסי. עוד בנערותו הראה כשרון ספרותי יוצא דופן, ובגיל עשרים ושלוש כבר פרסם את ביקורותיו הספרותיות בעיתוני וינה תחת השם מכס נורדאו. פריז הפכה לביתו, ומשם הטיף לתיקון החברה האירופית בספריו הנועזים.

ספרו 'שקרי התרבות של התקופה', שיצא בשנת 1883, רעש את אירופה. נורדאו הוכיח כי מתחת למעטה של נימוס ותרבות מסתתרים צביעות, ניוון מוסרי וכזב. 'הניוון', שבא אחריו בשנת 1892, הלך צעד נוסף והתקיף את אנשי הרוח של התקופה בחריפות שאין כמותה. הספרים תורגמו לעשרות שפות ושם נורדאו נעשה ידוע בכל קצוות תבל.

אולם המפנה הגדול בחייו בא בשנת 1892, כשפגש בפריז עיתונאי צעיר ונלהב בשם תאודור הרצל. שניהם ראו את צרת היהודים באירופה, שניהם חיפשו מוצא, ושניהם הבינו כי רק מדינה ריבונית תפתור את בעיית האנטישמיות. נורדאו הצטרף אל הרצל כשותף נאמן, ובקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 נשא נאום פתיחה שזעזע את הנוכחים. הוא תיאר את מצב היהודים באירופה בצבעים קודרים, אך גם שרטט חזון של תקומה לאומית.

נורדאו נח עתה באדמת תל-אביב, הרחק מבתי הקפה של פריז ומבמות הקונגרסים בבאזל. חייו היו מלאים מאבק, כתיבה וחזון. מורשתו מורכבת: מבקר חריף של התרבות האירופית שהאמין בתקומת עמו; שותפו הנאמן של הרצל שסירב לרשת את כסאו; איש שהזהיר מפני אסון וביקש למנוע אותו. כשאנו עומדים ליד קברו, אנו שואלים אם שמענו את דבריו. הימים יגידו.