מן הארץ
ממצאי החפירות בתל אל-נצבה
חפירות הסמינר התיאולוגי של קליפורניה בתל אל-נצבה (מצפה) הסתיימו לעונה בהצלחה רבה, וחשפו שכבות היסטוריות עשירות.
בין הממצאים הבולטים ראש פסל אשתרות מתקופת הארד הקדומה, שתסרוקתו דומה להפליא לתסרוקת ה'בובד הייר' המודרנית. פרופ' באדה ציין כי ממצא זה מעיד על כך שמה שנראה כאופנה חדשנית של ימינו כבר הכירו אותו נשות כנען לפני אלפי שנים.
שלד אדם שלם מתקופת הארד נמצא במצב שימור מצוין. בורות מים בצורת בקבוק חצובים בסלע, שבקרקעיתם נמצאו כלי חרס מתקופת המלוכה, מעידים על מערכת אגירת מים מתוחכמת. סמל תמנון שלא נמצא דומה לו בשום אתר אחר בארץ עורר עניין מיוחד בקרב החוקרים.
המנהרה החשאית שנחצבה בסלע שימשה, לדברי פרופ' באדה, לגניבת מים בעת מצור. תושבי העיר המבוצרת חצבו מעבר סמוי מתחת לחומה אל מקור מים חיצוני, כדי שגם בשעת מצור יישאר להם מוצא. מנהרות דומות נמצאו בערים מבוצרות אחרות בארץ ישראל, כגון גזר ומגידו.
סימני נפט בסביבות יפו
סופר ה'טיימס' בירושלים מדווח כי התגלות סימני נפט בסביבות יפו נחשבת לעניין חשוב מאוד.
הידיעה מעוררת עניין רב בחוגים המסחריים בארץ ובחוץ לארץ. נפט הוא המשאב שמניע את תעשיית המנועים, החימום וחברות הכימיה, ושדות עשירים ממנו נמצאו בשנים האחרונות בפרס ובמסופוטמיה. ממצא ממשי בסביבות יפו, אם יאושר, יהיה בעל משמעות רבה לכלכלת הארץ.
נמסר כי מומחים צפויים לבחון את האתר בסביבות יפו כדי לקבוע אם מדובר בסימנים של מאגר נפט ממשי או בתופעת שטח בלבד. תוצאות הבדיקה צפויות בשבועות הקרובים.
פינת החי
הצבי הארצישראלי
בין גבעות ארץ ישראל, בשעות הדמדומים הראשונות כשהאוויר עוד נושם קרירות לילה, ניתן לראות לעתים צללית דקה ומהירה חולפת בין השיחים: הצבי הארצישראלי, יצור חן שהפך לסמל הארץ בשירה ובאגדה.
הצבי המצוי בארץ ישראל הוא מזן הצבי ההררי, הנפוץ בכל רחבי הארץ מהגליל העליון ועד הנגב הצפוני. גופו קטן יחסית, כתפיו אינן מגיעות לגובה שני רגל, ושוקל לכל היותר עשרים וחמישה ק"ג. קרניו של הזכר קצרות וישרות; עיניו הגדולות והשחורות נתנו השראה למשוררים עוד מימי שיר השירים.
הצבי ניזון מעשבים, עלים וניצנים, ומסתגל היטב לתנאי הארץ הצחיחים. בקיץ הוא שותה מעט מאוד ומסתפק בלחות שבמזונו. מהירות ריצתו המפתיעה הפכה אותו בעולם הטבע לדוגמה לזריזות: הנביא חבקוק אומר 'ויישם רגלי כאילות'. כוח הקפיצה שלו מאפשר לו לעבור גדרות ומחסומים שבעלי חיים גדולים ממנו אינם יכולים לעברם.
ציידים מקומיים, ערבים ובדואים כאחד, צדים את הצבי מאז ומתמיד לבשרו ולעורו. הטבעות הנפלאות של קרניו משמשות קישוט. בשנים האחרונות מורגשת ירידה מסוימת במספרם של הצבאים באזורי ההתיישבות, ככל שהאדם מרחיב את שדותיו ומצמצם את השטח הפראי. חכמי הטבע מעירים כי שימור מקומות מחסה לבעלי חיים בארץ הוא עניין שראוי שהישוב יתן עליו את דעתו.
במקורות ישראל חוזר הצבי שוב ושוב כסמל: 'צבי ישראל על במותיך חלל' בקינת דוד, 'כצבי וכאיל' בשיר השירים. יש בו משהו מן הניגודיות שבין העדינות והכוח, בין הפחד המהיר לבין האמצת הרגליים במדרון סלעי. אולי משום כך ראו בו אבותינו את רוח הארץ עצמה.