רבינדרנת טגור, המשורר והוגה הדעות ההודי חתן פרס נובל, הודיע מרומא כי הוא מקווה להגיע לארץ ישראל עד חמישה עשר בספטמבר ולהרצות באוניברסיטה העברית בירושלים.
הידיעה על כוונת טגור לבקר עוררה התרגשות רבה בחוגי התרבות ביישוב. טגור, בן שישים ושש, נחשב לאחד מגדולי הסופרים של התקופה, ואת פרס נובל לספרות קיבל בשנת 1913 על אוסף שיריו 'גיטנג'לי'.
מן הארץ
טגור: אקווה לבקר ולהרצות
רבינדרנת טגור, הנמצא כעת ברומא כאורח ממשלת איטליה, מסר לכתב שירות הטלגרף של ארץ ישראל כי הוא מקווה להגיע לארץ עד חמישה עשר בספטמבר. טגור הוסיף כי בכוונתו להרצות באוניברסיטה העברית בהר הצופים, מוסד שנחנך לפני כשנה וחצי.
טגור, חתן פרס נובל לספרות, ידוע לא רק כמשורר אלא גם כמחנך ואיש רוח הפעיל למען שיתוף פעולה בין מזרח למערב. בבית הספר שייסד בשאנטיניקטאן שבהודו הוא מנסה ליצור חינוך המשלב את חכמת אסיה עם מדעי אירופה.
בחוגים אקדמיים בירושלים מציינים כי ביקור טגור עשוי לחזק את מעמדה הבינלאומי של האוניברסיטה העברית ולבסס את הקשר בין התרבות העברית לבין מסורות רוחניות מן המזרח. פרופסור מגנס, נשיא האוניברסיטה, הביע את שמחתו על הידיעה.
מן העולם
ויכוח על קרן התרבות הלאומית
רעיון הקמת קרן תרבות לאומית (קרן התרבות) עלה לדיון מחודש בישיבת הוועד הלאומי. מנחם אוסישקין הציע כי תוקם קרן מיוחדת המוקדשת לעניני תרבות, חינוך ולשון עברית, בנפרד מקרנות ההתיישבות.
חיים נחמן ביאליק תמך ברעיון בנאומים שנשא באמריקה בחודשים האחרונים, ורבניצקי, ידידו ושותפו של ביאליק בהוצאת דביר, אישר את הצורך בקרן כזו, אך הזהיר מפני הזדהות עם חוגים פוליטיים מסוימים שעלולה לפגוע באמינותה.
הוויכוח נסב על שאלה מרכזית: האם ראוי לתרבות עברית מקור מימון נפרד, או שדינה להיכלל במפעל הציוני הכולל. תומכי הקרן טוענים כי בלי מקור כספי נפרד, ייבלעו עניני התרבות בתקציבים המיועדים לכבישים ולבנייה. המתנגדים חוששים מכפילות מוסדית.
פרשת לסינג: חירות המדע בגרמניה
הפרשה סביב פרופסור תאודור לסינג מבית הספר הטכני של האנובר ממשיכה להעסיק את החוגים האקדמיים בגרמניה. פרופסור הנס דריש מלייפציג, ביולוג ופילוסוף נודע, הגדיר את הפרשה כ'עניין דרייפוס גרמני'.
לסינג, פרופסור יהודי בעל השקפות סוציאליסטיות, נדרש לעזוב את כיסאו בלחץ סטודנטים לאומניים שטענו כי יהודי אינו ראוי ללמד בבית ספר גרמני. הנהלת בית הספר נכנעה ללחצים, והפרשה עוררה מחאה בקרב אנשי אקדמיה.
דריש הוסיף על לסינג שבחים נדירים: 'הוא הפילוסוף של ימינו, ומאז ניטשה ושופנהאואר לא ראינו דומה לו'. בחוגי התרבות רואים בפרשה סימן מדאיג להתחזקות הלאומנות הקיצונית באוניברסיטאות גרמניה, ולפגיעה בעקרון חירות ההוראה והמחקר.