דלג לתוכן העמוד
bookmark
יום שלישי · ל׳ באב תרפ״ו · 10 באוגוסט 1926
מוסף סוף השבוע · כ״ז באב תרפ״ו · 7 באוגוסט 1926
המאמר המורחב במוסף סוף השבוע — לקריאה במוסף ←

מגפת הטיפוס נבלמת בעמק

מן הארץ

מגפת הטיפוס בעמק נבלמה

מגפת הטיפוס שפרצה בישובי עמק יזרעאל נבלמה באמצעות פעולות תברואה מקיפות שביצעו השירותים הרפואיים הממשלתיים ושירותי קופת החולים.

בבית החולים הממשלתי בחיפה הוקצו שמונים מיטות למחלקה מיוחדת לטיפול בחולי הטיפוס. תחנות קופת חולים בעין חרוד, בסג'רה וביפו הוסיפו אף הן מיטות ואמצעי טיפול. אמצעי התברואה כוללים חיטוי מקורות מים, ניקוז שלוליות ופיקוח על איכות המזון.

הטיפוס מתפשט בעיקר במקומות שבהם תנאי ההיגיינה לקויים ואספקת המים אינה מפוקחת. רופאי קופת החולים מדגישים כי רתיחת מי שתייה והקפדה על ניקיון מונעות את רוב מקרי ההדבקה. המגפה, שהחלה לפני שבועות אחדים, פגעה בעיקר בפועלים חקלאיים ובתושבי המושבות הקטנות.

מגפת הבקר מתקדמת דרומה

מגפת הבקר (דבר הבקר) הממשיכה להתפשט מסוריה ומעבר הירדן הגיעה לנקודות חדשות בארץ ישראל. דבר הבקר נמנה עם המחלות הקטלניות ביותר לבעלי חיים מבויתים, ושיעור התמותה בעדרים שנדבקו גבוה מאוד. איום כבד שורה על הכלכלה החקלאית כולה.

המחלה נגרמת מנגיף המדביק בקר, כבשים ועזים, והיא מתפשטת במגע ישיר בין בהמות, דרך מזון ומים מזוהמים ואף באוויר במרחק קצר. הסימנים הראשונים הם חום גבוה, ריור מן הפה ופצעים בחלל הפה וברגליים. בהמה שנדבקה מפסיקה לאכול ונחלשת במהירות.

השירות הווטרינרי הממשלתי הורה על הסגר מוחלט באזורים שבהם אובחנה המחלה, ושלח צוותים לטיפול ולמניעה. ההתפשטות מן הצפון אל המישור מעלה חשש כבד בקרב בעלי המקנה.

מן השדה

יבול שעורה משופר בצפון הארץ

יבול השעורה במחוז הצפון עלה השנה על יבול השנה שעברה. הגידול ביבול מיוחס לגשמי החורף הטובים ולשיפור בשיטות הזריעה שהנהיגו תחנות הניסיון החקלאיות.

השעורה היא מן הגידולים העתיקים ביותר בארץ ישראל ומשמשת הן למאכל אדם והן למספוא לבהמות. בתחנת הניסיון של מקווה ישראל ניסו השנה זנים חדשים שהובאו ממצרים ומקפריסין, ותוצאות הניסוי מעודדות.

פינת הצומח

דקל התמרים בארץ ישראל

בימים אלה של אב, כאשר השמש שורפת את שדות הבקעה ואדמת ירחו סדוקה מחום, מתחילות אשכולות התמרים של דקל התמרים להבשיל ולהתמלא מתק. עץ זה, הנאמן ביותר לארץ הזאת, מלווה את תושביה מימי קדם.

דקל התמרים עולה לגובה של עשרים מטרים ויותר, וגזעו ישר ודק. בראשו כתר של עלים ארוכים המגיעים לאורך של שלושה עד חמישה מטרים, מחולקים לעלעלים צרים כנוצות, ומכאן שמו המדעי: פניקס דקטיליפרה. שרשיו חודרים עמוק אל תוך האדמה ומגיעים אל מי התהום, ולפיכך הוא משגשג דווקא במדבר ובבקעות החמות שבהן אין עץ אחר מסוגל לעמוד.

התמר נותן פריו בשנה הרביעית או החמישית לנטיעתו, ועץ בוגר מניב בין שלושים לשבעים קילוגרם של תמרים בשנה. הפרי מתחיל ירוק, עובר לצהוב ולאדום, ולבסוף מגיע לצבעו החום-הכהה המוכר כשהוא מלא סוכר. בארץ ישראל גדלים דקלים באזור ירחו, בבקעת הירדן, בעין גדי ובחופי ים המלח, ויש הנוטעים אותם גם בשפלה ובעמקים.

לדברי חכמי הטבע, הדקל הוא עץ דו-ביתי: יש עצי זכר ויש עצי נקבה, ורק הנקבה נושאת פרי. החקלאי צריך לאבק את הנקבות בידיו, על ידי נעירת אבקת פרח הזכר אל תוך תפרחת הנקבה. מלאכה זו נעשתה בארצנו מימי קדם, וכבר הבבלים ידעו את סודה.

מקורות לידיעה

  • pal
  • הארץ
  • דבר