פואנקרה חוקר את נפילת הפרנק

התנאים שהממשלה הבריטית מעמידה לפני הכורים נמסרו במפורש: עליהם להסכים ליום עבודה בן שמונה שעות, ונוסף על זה להפחתות מסוימות של השכר. הצד הפוליטי של המשא ומתן, ובכללו התאספות הפרלמנט, נמסר במדור העולם שבגליון זה.

שני התנאים האלה אחד הם בעיקרם: יום עבודה ארוך יותר ושכר נמוך יותר פירושם הוזלת עלותו של טון פחם. זו תביעתם של בעלי המכרות זה חדשים, וזה גם הדבר שהכורים ממאנים בו, שהרי אין הם נושאים ונותנים על שעה אחת בלבד אלא על ההסכם שיעמוד להם לשנים.

לארץ הזאת אין השביתה ענין רחוק. הפחם הוא מזונן של האניות ושל בתי החרושת, וכל חודש שהמכרות עומדים בו מיתר את מחירו בנמלים. מי שמביא סחורה מעבר לים או שולח אותה מכאן חש בכך קודם שהוא קורא על השיחות בדאונינג סטריט.

מחיפה בא מספר שכדאי לעמוד עליו: הטחנה הגדולה שבעיר הוציאה במשך שלוש שנות קיומה כעשרים מיליון קילוגרם קמח. לא אומדן של תכנית לפנינו, אלא חשבון של מה שכבר נעשה.

ערכו של המפעל אינו בכמות בלבד. הטחנה קונה את החטה בארץ ישראל עצמה, ובזה היא קושרת את הישובים החקלאיים אל בית חרושת קבוע ויוצרת בהם מקומות עבודה. תעשיה הקונה את חמרה בארץ אינה דומה לתעשיה המביאה אותו מעבר לים, ובשעה של צמצום אשראי ההבדל הזה ניכר.

לכך יש לצרף את דבריו של הקולונל קיש על התעשיה בארץ: ארצנו היא ארץ בלי פחם ובלי ברזל, וזהו אולי לאשרנו, לדבריו. התפתחות התעשיה התעכבה במידה ידועה משום שהממשלה לא הנהיגה מיד את ההנחות על המסים הנחוצות לתעשיה צעירה; המסים האלה הוסרו מעתה, ולדבריו יש לקוות שבשנה הבאה נאכל כבר מפרי ההנחות.