קו מסחר חדש: מיפו אל דרום אפריקה

מקצוע שלם בתל אביב קיבל על עצמו מן הראשון בספטמבר סדר אחיד של שעות פתיחה וסגירה, ועתה מתברר כי שלושה בתי מרקחת במקומות מרכזיים אינם נוהגים לפיו.

אלה התנאים כלשונם: בתי המרקחת אינם נפתחים לפני שבע בבוקר בקיץ ולפני שמונה בחורף; כולם נסגרים בשמונה בערב בחורף ובתשע בערב בקיץ; בשבתות ובחגים נפתחים ארבעה בתי מרקחת בסדר ובתור שקובע הועד, ושאר בתי המרקחת סגורים עד יום המחרת בשבתות ועד הערב בחגים; משעת הסגירה ואילך פועלת משמרת הלילה התורנית, ועל דלתות הסגורים תלויים שלטים ובהם שם בית המרקחת התורן ומענו; ובערבי שבתות וחגים נסגרות החנויות שעתים לפני הזמן הרגיל.

התנאים נשמרו עד עתה בדיוק בין החתומים עליהם, ובקרוב עומדת להתפרסם גם תקנה בדבר שוויון מחיריהן של הרפואות, דבר שדרשו אותו מלבד הרוקחים גם העיריה וגם הקהל. אלא שלאחדות הזאת יש כבר צד שני: שלושה רוקחים שבתיהם במקומות מרכזיים, אחד ברחוב הרצל, השני ברחוב נחלת בנימין והשלישי על הדרך שבין תל אביב ובין נוה שלום, אינם נוהגים כן; ויש חנויות רפואות המנצלות את התקנות לטובתן ופתוחות לאחר שעת הסגירה ואף בשבתות.

כאן מונח הלקח המסחרי, והוא אינו מן הרוקחות אלא מן המסחר: הסכם של מקצוע שלם על שעות ועל מחירים מיטיב עם כל מי שחתום עליו, ובאותה מידה עצמה הוא משתלם עוד יותר למי שאינו חתום. כל עוד אין לתקנות האלה תוקף עירוני או ממשלתי, אין ערובה שיישמרו לאורך ימים, ועל כך אומרים ברוקחות עצמה כי כל מקרה כזה משמש מכונת התפוררות לאחדות שהושגה בקושי. ועל הסכמת ההסתדרות עצמה, על השתלשלותה ועל מצוקת המקצוע, כתבנו בעמוד הראשון של הגליון.

מודעה גדולה בעתון היום מודיעה כי תערוכת "הבית המשוכלל" פתוחה לקהל במגרשי תערוכת המזרח הקרוב בתל אביב, ותימשך שלושה שבועות.

מטרתה, כלשון המודעה, להראות לתושבי הארץ את הפסיעות הגדולות שפסעה התעשיה הארצישראלית, ולהוכיח שאפשר לצייד בית שלם בסחורה ובריהוט הנעשים בארץ עצמה. כמעט כל בעלי החרושת שבארץ נענו ומציגים, והקריאה החותמת את המודעה קצרה: תמכו בארץ בקנותכם מתוצרתה.

תערוכה כזאת היא מכשיר מכירה לא פחות משהיא מראה, ואין בכך פגם כל עוד הדבר אמור בגלוי. המבחן של "תוצרת הארץ" אינו בנאום שבפתיחה אלא במחיר שעל המדף ובאיכות שבידי הקונה לאחר חדשים. ומי שקורא את שני הפרקים של גליון זה בזה אחר זה, יראה כי אותם בתי חרושת עצמם שמציגים כאן את מרכולתם שולחים באותה שעה גרבים וסבון אל נמלי דרום אפריקה, והשוק הקטן שבבית והשוק הרחוק שמעבר לים מחזיקים זה את זה.

פריס, עשרים וחמישה בספטמבר. ה' ריימון פואנקרה הורה על חקירה מחמירה בדבר מעשי הספסרות שגרמו לנפילת הפרנק בימים האחרונים. עד כה העלתה החקירה כי מרכז ההתקפה איננו לונדון ואיננו ניו יורק כי אם פריס עצמה, וכי צרפתים, ולא זרים, הם האשמים.

בטבלת השערים שבעמוד זה מובא מברק לונדון של אמש, ולפיו נמכרו מאה שבעים וארבעה פרנקים ושלושה רבעים בלירה שטרלינג אחת. במברק שהדפסנו לפני יומים עמד המספר על מאה שבעים ושבעה. אנו מציגים את שני המספרים זה בצד זה, ואיננו קושרים ביניהם ובין החקירה; מי שיקשור, יעשה זאת על דעת עצמו.

מה משתנה כשממשלה מוצאת שאזרחיה שלה הם המוכרים? מבחינת המשק לא כלום: המוכר הוא מוכר בין שהוא בן המקום ובין שהוא זר, והשער יורד בשני המקרים במידה שווה. מבחינת המדיניות משתנה הכל: הטענה שהמטבע מותקף מבחוץ מלכדת את הצבור סביב הממשלה, והטענה שהוא נמכר מבפנים מחייבת אותה לעשות מעשה בביתה.

חוזה הבניה של בית לסניף חברת אנגלו-פלשתינה בחיפה נמסר ל"סולל בונה". הבנין יעמוד במרכז המסחרי, יהיה בן שתי קומות ויעלה שמונת אלפים לירות; כולו ייבנה אבן, ולפיכך יועסק בו מספר גדול של סתתים.

בנין של בנק הוא ידיעה על העיר יותר משהוא ידיעה על הבנק: שתי קומות קבע במרכז המסחרי אינן נבנות במקום שאין מצפים בו לפקדונות ולאשראי, וחיפה, שנמלה עומד להיבנות, נמדדת עתה בלירות ולא בהצהרות. חוזה בסכום כזה, הנמסר בחדש של מחוסרי עבודה לחברת קבלנות של פועלים, הוא ידיעה נוספת ובמקומה.