דיזנגוף: בנק לתעשיה בארץ

בוויכוח שלאחר ההרצאה נחלקו בעלי התעשיה לא על הבנק אלא על תנאיו: מי יהיה רשאי ליהנות ממנו, ומי יפקח עליו.

ה׳ גורלסקי דרש שהזכות להשתמש בבנק החדש תהא נתונה רק לאלה שקיבלו עליהם התאזרחות של ארץ ישראל. תביעה זו אינה של נייר בלבד: אשראי לתעשיה הוא כסף ציבורי, ומי שדורש להתנות אותו בהתאזרחות מבקש לקשור את בעל ההון אל הארץ ולא אל המשלוח שהוא שולח אליה.

ה׳ בלום, לעומתו, ערער על האבטונומיות של המוסד החדש וטען כי עליו לעמוד תחת פיקוחה ותחת ביקורתה של ההנהלה הציונית. באותו ויכוח נשמעו גם דברים חריפים מזה: "אין לתאר שבשנת 1926 ידברו על ביסוס משק כמו בימי הביניים; מן ההכרח להתחשב עם הפרינציפ של עבודה מאורגנת". בין המתווכחים היו ה"ה גורלסקי, ברגמן, פכטר, קרינקין, וידנפלד ושולמן.

שתי התביעות מושכות לשני צדדים. התאזרחות מצמצמת את מספר הנהנים ומחזקת את הקשר לארץ; פיקוח של ההנהלה הציונית מרחיב את האחריות הציבורית ומקטין את חופש הפעולה של המוסד. בנק שייווסד בלי שיוכרעו שתי אלה מראש, יוכרעו בו למעשה בישיבה הראשונה של מועצתו.

מדטרויט נמסר כי ה׳ הנרי פורד הנהיג במפעליו שבוע עבודה של ארבעים שעות בחמישה ימים.

המספר נראה קטן, והוא גדול. בית חרושת המעסיק אלפי פועלים ומקצר את השבוע בלי להוריד את התפוקה, אומר בזה דבר אחד על עצמו: שהמכונה, ולא היד, קובעת אצלו את הקצב, ושהוא מעדיף לשלם על שעות מועטות ומדויקות יותר משהוא מעדיף לשלם על שעות רבות ועייפות. מי שאין לו מכונה כזאת אינו יכול לחקותו, ולא כל מי שמדבר בשבחו יודע זאת.

ומן הצד השני של האוקינוס באה באותם ימים ידיעה הפוכה בכיוונה: עובדי המתכת בטורין ויתרו על הגדלת שכר לטובת ייצוב כלכלי. שני מעשים אלה נעשו בענף אחד ובחודש אחד, ובשניהם נשאל אותו דבר עצמו: מה מוותר הפועל ומה הוא מקבל תמורתו, ומי ערב לו שהוויתור יישמר גם בשנה הבאה.

בהמשך לדיווח שבגיליון אתמול נמסר היום כי פרשת גיוס ההון של חברת החשמל הגיעה אל סופה, וכי ההון עומד עתה כמחציתו בידי הציבור וכמחציתו בידי בעלי הון פרטיים, ובכללו כסף ציבורי חדש המצטרף עתה.

ההכנות לעבודות הירדן הוחלטו, ולפי המסירה יימשכו כחצי שנה; העבודה עצמה עתידה להתחיל באביב או מעט לפניו, ומספר הפועלים יהיה מועט בראשיתה וילך ויגדל. עוד נמסר כי לורד רידינג, סיר א. מונד, סיר ה. הירסט וכן רוטשילד מצטרפים אל ההנהלה.

לענין הפנקס יש כאן שתי ידיעות ולא אחת. האחת, שהמפעל יצא מפרק האיסוף ונכנס לפרק ההוצאה; והשנייה, שאין הוא נכנס אליו מיד. חודש של מחוסרי עבודה הקורא ששיא הצורך בידיים יבוא רק באביב, קורא ידיעה טובה שאיחרה לו בעונה שלמה.

פאריס. ה׳ פואנקרה ממשיך במדיניותו הפיננסית: הטלת מסים נוספים ותעמולה כלכלית רחבה שתכליתה לייצב את הפרנק.

אלא שהמסים אינם נגבים באויר. באותם ימים עצמם פרצו שביתות של חנוונים קטנים נגד ההטלה, ועמן דרישה להפחית את מחיריהם של צרכי חיים בסיסיים. החנווני הקטן עומד בשתי נקודות בבת אחת: הוא משלם את המס, והוא גם מי שפניו של הקונה מופנות אליו כשהמחיר עולה בעקבותיו.

זהו הפרק הקשה בכל מדיניות של ייצוב מטבע, ואין הוא ענין לצרפת בלבד. מטבע מתייצב כשהממשלה מוציאה פחות ממה שהיא מכניסה, וההפרש הזה נלקח תמיד ממישהו. השאלה היחידה היא ממי, וכמה זמן יסכים אותו מישהו לשאת בו.