שלוש הודעות של במה באו הבוקר כאחת: מנהל אמנותי חדש לתיאטרון הארצישראלי, יום פתיחה לעונת האופרה, וקונצרט שנערך אמש במגדל דוד שבירושלים.
יום של חול המועד אינו יום של הצגות, והוא יום של הודעות. אין המערכת מתבקשת הפעם לשפוט מה שנראה על הבמה, אלא למסור מה עתיד להיראות ומתי, ולהעיר עליו מה שאפשר להעיר מראש.
ולצדן דבר רביעי, שאינו הודעה כי אם ויכוח: שאלת מקומה של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל הספרות המדעית העברית, החוזרת ועולה היום בשני עיתונים ובשני המשכים.
מן הארץ
רג׳יסור מווינה אל הבמה
חברי התיאטרון הארצישראלי חיפשו רג׳יסור מחוץ לארץ, והנה הוא בא: י. מ. דניאל, יהודי ספרדי מווינה, שעבד בתיאטראות ממשלתיים בבולגריה וברומניה.
יעקב הורוביץ מספר עליו ב"הארץ" כי נפגש עמו בווינה לפני שבע שנים, תיכף לגמר המלחמה העולמית, וכי שניהם חלמו אז יחד על ארץ ישראל ועל עבודה פורייה בה. הבורגתיאטר, מבצר התיאטרון הגרמני הקלאסי, היה לפניו ופתוח לפניו; ואף על פי כן משכוהו כבר בימים הראשונים של ההתנערות באמנות התיאטרלית החדשה באירופה חלומות אחרים לגמרי: להקים בארץ ישראל תיאטרון מקורי, "לא רק בשפתו ובחיצוניותו כי אם גם בתפיסתו הפנימית שבלב".
הוא לא הרפה מן החלום גם בעומדו בתיאטראות הממשלתיים שבבולגריה וברומניה, ועמו בא החזיון "הליל בשוק הגושן", שלפי המסירה ייראה בקרוב על הבמה פה בארץ. שם החזיון בא במקור שלפנינו בשני איותים, ואנו מביאים אותו כמות שהוא ואין אנו קובעים לו תאריך הצגה. עוד נמסר כי דניאל מתכוון לכונן הצגת קודש על הר הצופים בירושלים למועדים.
ולקורא שאינו בקי בסדרי הבמה נעיר מה עניינו של רג׳יסור. אין הוא מחזאי ואין הוא שחקן ראשי. הוא האיש הקובע כיצד נראית תמונה וכיצד היא נשמעת: היכן עומד השחקן, מתי הוא שותק, מה מאיר ומה חשוך, ובאיזה קצב עוברת מערכה למערכה. להקה בלא רג׳יסור היא חבורה של אנשים מוכשרים המנגנים כל אחד לעצמו; ומשעה שיש יד אחת המושכת בכל החוטים, אפשר לדבר על סגנון ולא על הצגה בודדת. זה, ולא התוספת לרשימת השחקנים, מה שביקשו חברי התיאטרון בשלחם לחפש מחוץ לארץ.
מן העולם
קתדרה עברית בוורשה
נמסר כי הרב הוורשאי ד"ר משה שור נתמנה בשנה זו באוניברסיטה הוורשאית לדוצנט ללשונות השמיות ולדברי ימי העמים המזרחיים.
דוצנט אינו פרופסור בעל קתדרה, והוא מורה מוסמך הרשאי להרצות באוניברסיטה על אחריותו ובשמו. ואף על פי כן אין הידיעה קטנה: מינוי כזה פירושו שלימוד הלשונות השמיות ותולדות המזרח נעשה בוורשה חלק מן האוניברסיטה הכללית, ולא ענין של בית מדרש או של חברה מלומדים העומדת לעצמה. חכמת ישראל שהיתה מתפרנסת דורות אחדים מידי יחידים ומקופות של אגודות, נכנסת בדלת הראשית.
וכנגד זה עומדת השאלה כאן. "הארץ" מביא היום סקירת דעות על משימתה של האוניברסיטה העברית בירושלים: על הצורך להקים בה פקולטה למדעי הרוח ומכון למדעי היהדות, ועל העבודה השיטתית הדרושה ליצירת ספרות מדעית עברית, מקורית ומתורגמת כאחת.
שתי הידיעות באו בבוקר אחד, ושאלה אחת בהן. בוורשה יושב חכם ומרצה בפולנית על לשונות שמיות; בירושלים מבקשים שייכתב ספר מדע בעברית. אין השניים סותרים זה את זה, אך הם מודדים שתי דרכים שונות לגמרי: האחת מכניסה את חכמת ישראל אל תוך האוניברסיטאות שבעולם, והשנייה מבקשת לבנות את הכלים בבית. מי שאין לו ספר לימוד בלשונו, ילמד בלשון אחרת; וזה עיקר הטענה החוזרת ועולה בסקירה.
קונצרט במגדל דוד
אתמול אחר הצהריים נערך במגדל דוד שבירושלים קונצרט גדול לטובת כיתות החזנים שבעיר, ולפי המסירה נכחו בו כמה אלפי אנשים.
הנגינה היתה בהשתתפותם של הגב׳ רות לביאש ומר משה רודינוב מן האופרה הארצישראלית, שנתקבלו כמנהגם בתשואות מרובות; עמם ניגן מר שפירא, המנגן בצ׳לו, שהוא חדש בירושלים, ופסנתרן ליווה אותם. בתכנית באו יצירות עבריות ויהודיות של רוול, של אנגל, של לבנדובסקי, של מילנר ושל רוזובסקי, וקטעים ממוצרט, מרוסיני ומדרגומיז׳סקי; והצ׳לן ניגן מברוך, מגלוק ומקלנגל. נמסר כי הקונצרט הצליח בכל מובניו, וכי יש תקוות שיסודרו במקום ההוא עוד קונצרטים של הכוחות המוסיקליים החשובים שבארץ.
ובאותו ענין עצמו נמסר כי עונתה הרביעית של האופרה הארצישראלית תיפתח באחד בנובמבר ותימשך שלושה עד ארבעה חודשים, עד פברואר. בראשונה תוצג "ההוגנוטים", ואחריה "הספר מסביליה" ואופרות אחרות, ולצדן יחזרו ויוצגו אופרות שהצליחו בעונות הקודמות. החזרות מתחדשות בשבוע זה.
ועוד נמסר כי השנה ינסו להנהיג בקהל סדר של חותמים, ופנקסי תלושים יימכרו. דבר קטן הוא למראית עין, והוא העיקר שבידיעה כולה. אופרה בעיר קטנה אינה נופלת מחוסר קהל, אלא מחוסר קהל קבוע: מי שקונה כרטיס להצגה אחת מחליט בכל פעם מחדש, ובחודש שהפרוטה מצויה בו פחות הוא מחליט שלא לבוא. חותם המשלם מראש לעונה שלמה נותן למוסד את הדבר שאין להשיגו בתשואות, והוא הידיעה מראש כמה כסף יהיה בקופה בפברואר.
טוביה החולב על הבמה
לרגל הצגת "טוביה החולב" בידי "התיאטרון העברי" מביא "דאר היום" היום רשימה ארוכה, ואין היא ביקורת על ההצגה כי אם דברי הערכה על שלום עליכם עצמו.
הכותב מעמידו כאחד משלושת עמודי התווך של הספרות היהודית החדשה, לצד מנדלי ולצד פרץ, ומבחין ביניהם: מנדלי הוא האמן המופתי, הידוע ליחידי סגולה; פרץ כובש מראש הפסגה; ואילו שלום עליכם ישב בתוך העם, חי את חייהם, לשונם לשונו, צערם צערו ושמחתם שמחתו. ומכאן, אומר הכותב, שקריאה בספריו בשבתות ובמועדים נעשתה כמין מסורת ומזון רוחני, מעין אותה הנאה שהיו נהנים בדורות הקודמים בשעה שישבו וקראו ב"צאינה וראינה", ב"ספר הישר" וב"מאור".
ועיקר טענתו של הכותב הוא זה: סודו של שלום עליכם אינו ב"מה" כי אם ב"איך". לא הנושא הוא המעורר בקורא תמהון או שמחה, אלא אופן הרצאתו של הדבר; ואותם חצאי דיבורים, ואותו גיבוב דברים שאינם מן הענין ושאינם לצורך, הם עצמם הענין. אנו מביאים את הדברים כרשימתו של אותו עיתון ולא כדעתנו שלנו.
והערה אחת משלנו, לענין הבמה. מחזה העשוי מסיפור שכוחו ב"איך" הוא הקשה שבמלאכות: מה שנקרא בספר כדיבור שבעל פה צריך להישמע על הבמה כדיבור של ממש, ובלא שחקן היודע את הניגון של אותה לשון הוא נעשה חיקוי. משום כך ראוי יהיה לשמוע מה יאמרו על ההצגה אלה שראוה, ולא רק מה שנכתב על הסופר.