ומן העיר שהיתה בירת המוסיקה מגיעה ידיעה מסוג אחר. כותב מוינה מספר כי אי אפשר להמלט שם מן הנגינה: בשעות הבוקר, בעוד אדם ישן את שנתו האחרונה, חודרים אליו דרך החלון קולות העולים מחצר הבית.

והמנגנים הללו אינם נגני רחוב מלידה. הם משחקים, עורכי קונצרטים ומלחינים, ואנשים שקולם ערב, שנעשו בשנה הזאת מחוסרי עבודה. מן הבוקר ועד הערב הם סובבים בחצרות ועורכים קונצרטים בפרוטות, בפה ובכלי זמר, שירה יוצאת ושירה באה. יש בפיהם גם שירי הזמר החדשים, ומי שמאזין שומע עליזות היוצאת מגרון נחר. נשי העיר, כותב הכותב, אינן מקמצות, ואין יוצא משם בידים ריקות.

זו אינה העיר שממנה יצאו בשעתם נגינותיהם של בטהובן ושל שוברט, ואף על פי כן היא היא. מי שמבקש לדעת מה עושה משבר לחיי הרוח של עיר, לא ימצא את התשובה בבתי הקונצרטים אלא בחצרות שמאחוריהם.

ובירושלים נעשה באותם ימים עצמם דבר קטן וסמלי. גדוד מגיני השפה פתח בתעמולה בקהל לשנות שמות לועזיים לשמות עבריים, ולשם כך הורכבה ועדה של שלושה: ד"ר צפרוני, מר הררי ומר א' ברש.

מי שמתקשה בדבר, בין בתרגום שמו ובין במציאת שם שיש לו שורש עברי, מתבקש לפנות אל לשכת הגדוד בין השעות שמונה ותשע בערב, חוץ מששי ושבת, והועדה תמציא לו את השם המתאים. יש בכך מן המוזר: אדם נכנס אל לשכה ויוצא ממנה בשם אחר.

ואף על פי כן אין זו גחמה. אותו שבוע עצמו הביא לנו ידיעה מאמריקה על לשון הנדחקת מפני לשון אחרת, בלא שאיש יחליט על כך ובלא שאיש ירגיש בשעת מעשה. מי שיודע כמה קל לאבד לשון, מבין למה יושבים כאן שלושה אנשים ועוסקים בשמות.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי פרסם את מספרי חודש אלול. תשעת אלפים חמש מאות ותשעה איש בקרו בו ובסניפו הרפואי, ונקראו בו שמונת אלפים שמונה מאות עשרים וששה ספרים.

כמחציתם של הספרים שנקראו היו עבריים, ואחריהם באו גרמניים, אנגליים, אידיים, רוסיים וצרפתיים, ומעט משאר הלשונות. אין כאן מספר בלבד. רשימה כזאת היא מעין מפה של הראש היהודי בארץ הזאת בשנה זו: עברית תחילה, ואירופה מיד אחריה.

ובאותו חדש נמשכה שם סדרת הרצאות שנועדה ללמד את הקוראים להשתמש באוצר הספרים. ההרצאה השניה עסקה בקטלוג הראשי ובקטלוג המקצועי, בסדר המחברים ובספרים אנונימיים ופסידונימיים, ובשיטה העשרונית הנהוגה בבית, שהמרצה רואה בה את שיטת העתיד לכל ספריות הארץ. אחר כך ענה על שאלות הקוראים, ולפי מה שנמסר לא היו מעטות.

בספריה המדעית העברית שבירושלים הופיע כרך גדול ושמו אוצר השטרות, ערוך בידי ד"ר אשר גולאק מן האוניברסיטה העברית. שמונה מאות ששים ושנים עמודים, ובהם סקירה מלאה על השטרות והתעודות ששמשו בחיי היהודים בכל ענין וענין.

והרשימה ארוכה: קדושין ואירוסין, אפוטרופסות במשפחה, גרושין, ירושה, יתומים, עסקי מסחר, שותפות, בוררות, משכונות וערבונות, גבית כספים, הלואות, הרשאות למסים ופסקי בית דין. לצדם מובאים נוסחיהן של ארבע מאות ושלוש תעודות מימי קדם, ושבעים ושלוש מהן מצא המחבר בספריות שונות באירופה, והן נדפסות כאן בפעם הראשונה.

ומה ערכו של ספר כזה. לא בחדוש הוא, אלא בשלמות. קבצים של שטרות נדפסו גם קודם לכן, אלא שכולם הביאו את התעודה ולא את שיטתה. כאן, לראשונה, נסקרים הדברים משני צדדים כאחד: מה כתוב במסמך ומה צורתו. מי שקורא בהם בזה אחר זה רואה דבר שאינו נראה בתעודה בודדת, שהמנהג הזה התפתח לא בארץ הזאת בלבד אלא בכל מקום שישבו בו יהודים, ושהוא משתנה ממקום למקום בפרטים ואינו משתנה ביסודו.

ובכל זאת יש להעיר. אין זה ספר לקורא המצוי, ואין בו פרק המקל על הנכנס בו לראשונה. מי שאינו מצוי אצל הלכה ימצא את עצמו לפני שורות של נוסחאות ולא ידע במה יאחז. אנו מבקשים מן הספריה המדעית העברית שתזכור גם את הקורא הזה. ואף על פי כן, כרך של שמונה מאות עמודים היוצא בירושלים בשנה של מצוקה אינו ענין שאפשר לעבור עליו בשתיקה.