נעלי הדרך
נעלי הדרך
שלוש שנים אסף יונתן פרוטה לפרוטה בקופסת פח, עד שהיה בידו די כסף לקנות זוג נעלים חדשות. ביום שקנה אותן עמד לפני אמו ואמר: עתה אלך לראות את הים. הביטה בו אמו ואמרה: הים רחוק ארבעה ימי הליכה, ואתה בן אחת עשרה בלבד. אמר יונתן: על כן קניתי נעלים.
יצא בבוקר, ובלבו חשבון פשוט: ארבעה ימים, ובכל יום שמונה שעות. בשעה הראשונה שר. בשעה השלישית שתק. בשעה החמישית ישב על אבן בצד הדרך והביט לפניו, ולפניו לא היה אלא עוד דרך ועוד דרך. אמר בלבו: לעולם לא אגיע. ומשאמר כך, כאבו לו הרגלים פי שנים.
עבר שם זקן ועגלתו רתומה לפרד, וראה נער יושב על אבן. שאל: לאן פניך? אמר יונתן: אל הים, אלא שהוא רחוק מדי. ירד הזקן מן העגלה, ישב לצדו ואמר: כמה רחוק הוא העץ ההוא שבקצה השדה? אמר יונתן: אלף צעדים, אולי. אמר הזקן: ואם תלך עד העץ בלבד, התוכל? אמר: אוכל בנקל. אמר הזקן: אם כן לך עד העץ, ואחר כך נדבר.
הלך יונתן עד העץ, ומן העץ ראה גבעה והלך עד הגבעה. מן הגבעה ראה גג רעפים אדום והלך עד הגג, ומן הגג ראה באר והלך עד הבאר. כך עשה ארבעה ימים: לא הלך אל הים, אלא אל העץ, אל הגבעה, אל הגג ואל הבאר. ובאחד הערבים עלה על גבעה קטנה ככל הגבעות, והנה הוא רואה מלפניו דבר גדול וכחול שאין לו קצה, וקולו כקול רוח בחורשה.
ישב על החול עד שירדה החמה, ואחר כך חלץ את נעליו והביט בהן. שלוש שנים אסף בשבילן, וארבעה ימים הלכו בהן, ועתה היו מאובקות ושחוקות מעט בעקב. לקח אותן בידו ואמר: לא הים היה רחוק, אלא המחשבה על הים. מי שיודע ללכת עד העץ הקרוב, מגיע בסופו של דבר לכל מקום.
חידה
בית אני ואין לי גג של אבן; שבעה ימים בשנה דרים בי; מלמעלה מציצים בי כוכבים, ומלמטה שולחן ואורחים. מה אני?