מוינה נמסר על המצאה שאין בה, לכאורה, אפנה כלל, ולמעשה אין דבר שמעיד עליה יותר. בעיר שורר משבר כלכלי כבד, החנויות ריקות מקונים וההתחרות ביניהן גדולה, וכל בעל חנות מחפש אמצעי חדש שיעצור את העובר ברחוב.

האמצעים הישנים, הצבעים, התמונות, פסלי בני אדם ובהמות ואורות החשמל, פג טעמם שם. תחתיהם באה מה שקורא לה הכותב הרקלמה החיה: בחלונות הראוה של בתי המסחר לבגדים עומדות עתה עלמות יפות, לבושות חליפות הבגדים החדשות ומראות אותן לקהל הסקרנים המתאסף בחוץ, במקומן של צורות הדונג שהיו שם עד כה. בחלונות אחרים מעמידים נערים בבגדים משונים, העושים נסיונות במכשירים לעיני העוברים.

ובאותה עיר עצמה, ובאותן שעות, יושבים נגנים מחוסרי עבודה בחצרות הבתים ומנגנים בפרוטות. מי שרוצה לראות במו עיניו כיצד נראית שנה קשה, יעמוד ברחוב אחד בוינה: בחלון עלמה לבושה חדש ומחייכת, ומאחורי הבית קול כנור. שתי הצורות הללו הן אותו משבר עצמו, האחת מלפנים והאחת מאחור.

ומן המודעות שבעתונים אפשר ללמוד על אבזר שנעשה השנה מצוי בירושלים: עדשות קרוקס, הקרויות על שמו של הכימאי האנגלי ויליאם קרוקס, הנמכרות בחנות אחת שברחוב יפו כמעט בלא צבע, ולפי המודעה נמצאו מתאימות לעין הבריאה, לקצרת הראות ולרחוקת הראות כאחת.

עיקרן אינו ביפי אלא בהגנה: זכוכית שנתערבו בה חמרים העוצרים חלק מן הקרינה שאין העין רואה אותה ואינה נהנית ממנה. במזג האויר שלנו, ובאור החזק של חדשי הקיץ, אין זה מותרות.

אלא שכל דבר המונח על הפנים נעשה בסופו של דבר ענין של אפנה. המסגרות שהיו עד לפני שנים אחדות ענין של חולי נעשו ענין של מראה, וכבר אפשר לראות בדרך אל הים אנשים צעירים החובשים אותן בלא שיזדקקו להן כלל. המודעה עצמה מזהירה מפני חקויים ומודיעה שכל עדשה כשרה נושאת סימן. כשמזהירים מפני חקויים, סימן שיש חקויים, וסימן שיש ביקוש.

ובתל אביב עצמה אפשר לקרוא את השנה מתוך שלוש מודעות. סוחר מנופקטורה מודיע כי נענה לדרישת לקוחותיו ופתח סניף ברחוב נחלת בנימין לסחורות מנופקטורה, לכובעים ולגלנטריה, ומוסיף מיד כי בשים לב למצב הנוכחי הוזיל את מחיריו עד המינימום.

שנית, חיט לבגדי נשים מודיע ללקוחותיו כי נתקבלו אצלו מודלים חדשים והוא מקבל הזמנות בתנאים הקודמים. ושלישית, סאלון לתפירת בגדי גברים ברחוב אלנבי מודיע כי בעליו גמר את האקדמיה לגזירה בפטרוגרד וכי אצלו מבחר גדול של ארג להזמנה ולמכירה.

שלוש המודעות הללו מספרות יחד ספור אחד. אשה בתל אביב אינה מזמינה את שמלתה בפאריס, והיא אינה צריכה. המודלים מגיעים לכאן, הגוזר למד את מלאכתו באחת מבירות אירופה, והארג נמכר בחנות שבשכונה. מה שחסר אינו הטעם ואינו המיומנות; מה שחסר הוא הכסף, ועל כך מעידה ההוזלה עד המינימום המובטחת בשורה האחרונה.