אסתר רזיאל, פעילה צבורית למען זכויות נשים בירושלים

אני מבקשת להזכיר מה נמסר השבוע ולא נשמעה עליו צעקה. פקודת הבחירות לעיריות עתידה להתפרסם בשבועיים שלושה, ולפי הידיעות זכות הבחירה תינתן לזכרים בגירים בלבד, ומי שטרם נעשה נתין הארץ יוצא כליל מכלל הבוחרים. שתי הגבלות נכתבו בשורה אחת, ועל האחת נשמע ויכוח ועל השניה לא כלום. הנשים אינן נזכרות בה אפילו כדי להוציאן: פשוט אינן שם.

אין אני מוכנה לקבל את הטענה שלא הגיעה השעה. לפני שבועות אחדים הוכרה בתל אביב זכותה של האשה לבחור, ולא קמה הארץ ולא נחרבה. בתי הספר שלנו מלאים מורות, בתי החולים מלאים אחיות, וועדי השכונות פונים אל האשה כשצריך לאסוף כסף ולבשל למי שאין לו. והשעה שאומרים כי טרם הגיעה, כבר הגיעה בעיר אחת בארץ הזאת. פקודה שנחתמת עכשיו קובעת את סדרי העיר לשנים, ואני מעדיפה לתבוע עכשיו ולא להתחנן אחר כך.

יהושע בר־נס, עתונאי ופובליציסט ירושלמי

אני אומר את הדברים כמות שהם. שלושה חדשים ייעדר הלורד פלומר לרגל חופשתו, והקולונל סיימס יישב על כסאו כממלא מקום. הידיעה עצמה אינה מרעישה: נציב יוצא ונציב שב. המרעיש הוא מה שעתיד להעשות באותם חדשים. באותם שבועות עצמם אמורה להתפרסם פקודת הבחירות לעיריות, ובאותם שבועות עצמם נמשכת שיחה לא רשמית בין אנשי הממשלה לנציגי הערבים על דבר בית המחוקקים. איני מוכן שיאמרו לנו אחר כך כי הדברים נעשו בהיסח הדעת.

ועוד דבר. קראתי מה שכתבה פלסטין על הענין, ואיני מתבייש לומר שהיא שאלה את השאלה הנכונה: מה הניח הנציב לערבים. אני שואל אותה מן הצד השני: מה הניח לנו. מס דואר גבוה יותר על העתונים, בקורים במוסדות, ופתיחת התערוכה בתל אביב. די לנו ברשימות של נמוסין. איני תובע מן הממשלה חסד, אני תובע ממנה לומר בפה מלא מה מדיניותה בשאלת השלטון העצמי, ולומר זאת בעוד הנציב בארץ ואחראי לדבריו, ולא מפיו של ממלא מקום שאין לפניו אלא שלושה חדשים.

שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד קטן בתל אביב

עברתי במוצאי החג בין ביתני היריד. ראיתי תוצרת נאה, ראיתי אנשים, וראיתי גם את מה שלא הוצג שם. באותו שבוע עצמו נמסר כי במחצית הראשונה של השנה נבנו בנפת חיפה כמאתים תשעים וחמשה בתים, וכי שכר הדירה ירד וחלק מן הדירות עומד ריק. לפי חשבוני אין כאן שתי ידיעות אלא ידיעה אחת: בונים היכן שנוח לבנות, ולא היכן שיש עבודה.

אני חושש מן המסקנה הנמהרת. יש שיאמרו: הנה הוכחה שהבניה הפרטית נכשלה, ויבוא המוסד ויבנה במקומה. אני אומר אחרת. דירה ריקה בחיפה אינה עדות לעודף בתים, היא עדות לכך שהשכר אינו מספיק כדי לשכור אותה. מי שרוצה למלא את הדירות שיעסיק אנשים, ומי שרוצה להעסיק אנשים שידאג לאשראי לסוחר הקטן ולבעל המלאכה, ולא רק לועדות ולתכניות. היריד יסגר בעוד שבועות אחדים, והחשבון הזה ישאר פתוח.

שמואל עראזי, חקלאי-פועל במושב בעמק יזרעאל

בעמק נגמר האסיף והתחילו לחרוש לקראת הגשם. בשבוע של חג אני קורא בעתון על בתים ריקים בחיפה ועל יריד גדול בתל אביב, ואני מבקש לספר מה רואות עיני אצלנו: משפחות שעלו לקרקע בשנה שעברה יושבות עוד בצריף ובאהל, ומחכות לחרף השני שלהן. אדמה יש, ידים יש, וקורות אין.

קראתי גם את הפניה שנדפסה השבוע אל ההנהגה הציונית, לבנות דיור לפועלים ולמתישבים ולא לדחות את הדבר משנה לשנה. אני מצטרף אליה, ומדגיש בה מלה אחת: ולמתישבים. כל ההשקעה שהושקעה בקרקע הולכת לאבוד אם האיש שיושב עליה יעזוב אותה בחרף. אני מבקש חשבון פשוט: כמה יחידות דיור בכפר, באיזו שנה, ומאיזה כסף. אם התשובה היא שאין כסף, שיאמרו זאת בפה מלא ונדע. קראתי שהוצגו ביריד בתי מופת; יביאו נא בית מופת אחד אל העמק, ונשמח בו יותר מכל ביתן.

ד"ר נתן אמיתי, מרצה ירושלמי לעניני חברה ולשון

דומני שבשבוע הזה נמסרו שתי ידיעות שראוי להעמידן זו בצד זו. האחת: מר ח'ליל א-סכאכיני, סופר ערבי נוצרי מירושלים שסרב למשרות שהוצעו לו מטעם הממשלה בשנות 1919 ו-1920, נענה עתה ונעשה מרצה במחלקת החינוך. השניה: נמסר כי חאג' אמין אל-חוסייני, מר עאדל ג'אבר וחלמי פחה נועדו ביפו ודנו בהקמת בית ספר חקלאי ערבי על אדמת נבי רובין. אני מבקש להזכיר: שתיהן ידיעות על בתי ספר.

אני חושש מן הדרך שבה נוהגים לקרוא ידיעות כאלה אצלנו. יש הקורא בהן איום, ויש הקורא בהן תכסיס. אני קורא בהן דבר פשוט יותר: שכננו מבקש ללמד את בניו, כדרך שאנחנו מבקשים ללמד את בנינו, ואדם שסרב שבע שנים למשרה ממשלתית ונענה לה עכשיו עשה חשבון עם עצמו ולא עם אויב. איני יודע לאן יובילו שני הדברים האלה ואיני מבטיח דבר. אני מבקש רק שלא נהיה האחרונים לראות בהם מה שהם: אנשים הבונים לעצמם בית ספר. מי שיודע להבחין בין בנין בית ספר ובין מעשה איבה, יודע גם כיצד חיים כאן.