ביום ג' שעבר עגנה בנמל האנייה ספינקס, ובין היורדים ממנה היו ח. נ. ביאליק ורעיתו. תשעה חדשים כמעט נעדר המשורר מן הארץ, ולא לרגל שירה: הוא נשלח לאמריקה בשליחות קרן היסוד, ועתה שב אל ביתו שבתל אביב ואל שלחן העבודה שנשאר פתוח.

הידיעה עצמה קצרה היתה. בעתון של יום ב' לא נכתב אלא שביאליק חוזר לארץ בימי החג, בלא יום ובלא שם אנייה, ורק למחרת נודע היום, ונודע שם האנייה. אלא שקצורה של ידיעה אינו מעיד על קטנותה. לא היתה באותו שבוע שורה שנקראה יותר ממנה.

כשיצא לדרכו לפני תשעה חדשים רגנו רבים. הכזאת היא מלאכתו של המשורר, לנסוע מעיר לעיר ולדבר על קופות ועל תרומות? הכשר לעשות את ביאליק לאחד השד"רים והעסקנים של קרן היסוד? הטענות נשמעו בגלוי, ולא היו טענות של שונאים אלא של אוהבים.

ביאליק לא השיב עליהן. מן הידיעות עולה כי לא ראה לעצמו זכות להפטר מחובת השעה, ולא ראה את עצמו כאותם אמנים המבקשים לשבת מעל למהומה ולהחזיק את מתנתם כשטר פטור מעבודת הצבור. הוא קבל עליו את העול, ולא בשמחה, ונסע.

תשעה חדשים היה המשורר נתון בשאון שאינו שלו, וכל אותו זמן לא נדפסה ממנו שורה חדשה. יש שיאמרו כי הפסדנו בהם שיר, ויש שיאמרו כי הרוחנו בהם בית ספר. שתי התשובות נכונות, ואין הן סותרות זו את זו.

בערב אחד בשבוע שעבר נתכנסו בירושלים, במוריסטן, אנשים לשמע הרצאה. פרופ' ארנסט זלין מאוניברסיטת ברלין פרש לפניהם את ממצאי חפירותיו בשכם, ובסופה של ההרצאה כבר לא היה זה ענין לחוקרים בלבד: תחת אדמת העיר נחשפו יסודותיו של מקדש בעל ברית, הנזכר בכתובים.

המקדש, לדברי החופרים, הוא בנין מרבע הפונה לדרום מזרח ולפניו אכסדרה. בתוך העמודים, שלושה מכל צד, נמצא כן של פסל. הפסל עצמו לא נמצא. לדעת החוקרים דמות אדם היתה לו, ואפשר שנופץ עוד בימי קדם.

הבנין עומד על מרפסת גדולה, ועליה שלושה בנינים קטנים ממנו שאפשר כי שמשו מקדשים לאלים ולאלות משניים. המרפסת כולה, על מבניה ועל הארמון שעליה, היא חלק מן העיר העליונה, והחופרים סבורים כי אפשר לזהותה עם בית מלוא הנזכר בספר שופטים. בכל מקום נראית הפרדה ברורה בין העיר העליונה ובין העיר התחתונה.

שכם, כך נמסר, היא מן העתיקות שבערי הארץ ומן הקדומים שבמקומותיה המקודשים. שמה נזכר בכתובות החרטומים של מצרים מן המאה התשע עשרה לפני ספירת הנוצרים, בימי פרעה ססוסטריס, ונזכר גם בטבליות תל אל עמארנה המפורסמות, המספרות כל כך הרבה על חיי מצרים וארץ ישראל באותם ימים.

הפסל שעמד על הכן לא נמצא, ואפשר שנופץ עוד בימי קדם. נשאר ממנו הכן בלבד. יש בזה, לדעתנו, משל שאין צורך לפרשו.

שני אנשים של הלשון העברית שבו בשבוע שעבר מאמריקה. על אחד מהם, המשורר, נכתב הרבה. על השני נדפסה שורה אחת במדור החברה: מר דוד ילין, מנהל בית המדרש למורים העברים ונשיא הועד הלאומי, שב לירושלים מאמריקה. שורה אחת, ומאחוריה ארבעים שנות עבודה.

ילין הוא יליד ירושלים, ואין זה פרט של יחוס בלבד. הוא נולד בעיר בשנת תרכ"ד, בן ליהושע ילין מן הישוב האשכנזי הישן, האיש שיסד את מוצא בדרך אל העיר, ולאם שבאה מבית ספרדי שמוצאו בבגדד. בבית אחד נשמעו שתי הברות של עברית ושתי מסורות של תפלה, ומי שגדל בבית כזה למד מילדותו מה שאחרים לומדים מתוך ויכוח.

בשנת תר"ן, כשהיה בחור צעיר, נמנה עם מיסדי ועד הלשון העברית יחד עם אליעזר בן יהודה ועם אחרים. הועד לא היה אז אלא חבורה קטנה שישבה ופסקה מלים, ואיש לא ידע אם יצא מזה דבר. היום מדברים בארץ בלשון שאותה חבורה עשתה בה את עבודתה הראשונה.

מלמד היה, ואחר כך מורה למורים. נמסר כי לימד שנים בבית הספר של כל ישראל חברים בירושלים, ומשם יצא אל המפעל שבו נקשר שמו: בשנת תרע"ג, בימי מלחמת השפות, כשעזבו המורים העברים את בתי הספר של עזרה מפני שבקשו ללמד בגרמנית, נוסד בירושלים בית המדרש למורים העברים וילין עמד בראשו.

יש אנשים שעבודתם נראית רק כשמסתכלים בה מרחוק. מר ילין לא נשא נאום אחד שהדור יזכור, ואף על פי כן, כשילד בפתח תקוה או בטבריה פותח ספר וקורא בעברית, עומד שם מאחורי המורה שלו גם מורה שלמד אצל ילין.