שאלת המשכורות הגבוהות במוסדות הלאומיים יצאה מן החדרים אל העתון, ואינה עוד ענין של פנקסנות אלא של אמון. "הראשון שעורר את השאלה על דבר המשכורת הגבוהה היה ה׳ מ. בילינסון", נכתב היום ב"הארץ", ותביעתו היתה פשוטה: שהמשכורות תפורסמנה.
המאמר, מאת ה׳ אשר ניימן, אינו עוצר בפרסום. טענתו היא כי על הסתדרות העובדים לקבוע חוקת דרגות משכורת מחייבת לכל חבריה המשרתים במוסדות הציבוריים והלאומיים, בין שהמוסד הסתדרותי ובין שאינו הסתדרותי; וכי בלי חוקה כזאת אין דרך למנוע דמורליזציה ואת הקאריאריזם שהתחיל, כלשונו, לבנות לו קן בארץ.
ובלשון המאמר עצמו: "לפני הסתדרות העובדים עומדת תעודה חמורה, לטהר את האטמוספירה. רק באופן זה, ביצירת חוקה כללית, אפשר לנו למנוע דמורליזציה ולרכוש את אמון הציבור. אמנם ייתכן שיצאו מן ההסתדרות אחדים שלא ירצו לוותר על משכורתם הטובה; על אלה מוכרחים אנו לוותר. ורק אז נוכל לדרוש גם מאלה שאינם חברי ההסתדרות שיסתגלו לתנאי החיים של הארץ ואל יבזבזו את כספי הציבור והלאום".
שימו לב מה נתבע כאן ומאת מי. לא מן הממשלה נתבע הדבר ולא מן ההנהלה הציונית, כי אם מהסתדרות העובדים, ודווקא כלפי חבריה שלה. הכותב מבקש להתחיל בביתו פנימה, ולהעמיד את ההסתדרות במצב שבו תוכל לדרוש מאחרים משום שכבר דרשה מעצמה; וזו טענה שקשה להשיב עליה ברמיזות.
יש בה גם מחיר, והכותב אינו מסתיר אותו: מי שיקבע דרגות מחייבות, יאבד אחדים מבעלי המשרות שאינם מוכנים לרדת מן השכר שהם מקבלים. על אלה, הוא אומר, מוכרחים לוותר. קל לכתוב זאת במאמר, וקשה לומר זאת בישיבה שבה יושבים אותם אנשים עצמם סביב לשולחן.
והשאלה אינה עומדת לבדה. הוויכוח על נטל הבירוקרטיה במוסדות הציבור בארץ ועל מעמד הפקידים נמשך בעיתונות זה שבועות אחדים, ושאלת המשכורות היא הפרק החריף שבו. כל עוד אין מספרים מפורסמים, אין הוויכוח הזה ויכוח כי אם חשד הדדי; ומשיפורסמו, יוכרע לפי מה שיימצא בהם.
פקודת הבחירות בחודש הבא
בתחילת החודש הבא תפרסם הממשלה את פקודת הבחירות לעיריות. הידיעה קצרה, ומשמעותה אינה קצרה כלל.
פקודת בחירות אינה מכריזה על מועד בלבד. היא הקובעת מי רשאי לבחור ומי רשאי להיבחר, כיצד נערכות רשימות הבוחרים, מה דינו של מי שלא נרשם, ולפני מי מגישים ערעור. כל מפלגה בתל אביב יודעת שפרטים אלה שוקלים לא פחות מן התעמולה עצמה, ולפיכך ממתינים כאן לנוסח יותר משממתינים לתאריך.
לפי מה שנמסר בגיליונות הקודמים נועדו הבחירות לעיריית תל אביב לסוף אוקטובר. אם כך הוא, הרי הזמן שבין פרסום הפקודה ובין יום הבחירות קצר מאוד, וכל טענה על רשימות הבוחרים תצטרך להישמע ולהיחתך בתוך שבועות מעטים.
המעמד הבינוני והקרקע
הוועדה החקלאית שעל יד הוועד הלאומי קראה לכל בני המעמד הבינוני שפנו אליה בענייני התיישבות על אדמת הקרן הקיימת בעמק יזרעאל, לבוא היום, י"ט בתשרי, בשעה שבע בערב, אל לשכת הוועד הלאומי בתל אביב שברחוב אלנבי ארבעים ושמונה.
הודעה כזאת נקראת כהזמנה לאספה, והיא למעשה שאלה מדינית שלמה. אדמת הקרן הקיימת אינה נמכרת אלא נמסרת בחכירה, ומי שמתיישב עליה מתיישב על קרקע לאומית ובתנאים שקובעים לה מוסדות הלאום. השאלה מי יעלה עליה, ובאילו תנאים, היא מן השאלות החוזרות ועולות בכל אספה ציבורית בארץ.
ולא במקרה נשאלת היא דווקא עתה. באותם ימים עצמם נמסר על מצוקת התקציב במשקי העמק, כמובא במקום אחר בגיליון זה. מי שמבקש להתיישב על אדמת הלאום בחודש שבו מוכרים שכניו רכוש כדי להחזיק מעמד, בא אל אספה של הוועדה החקלאית עם שאלה אחת ברורה: מנין יבוא הכסף, ומי יערוב לשנה הראשונה.
ארלוזורוב מוסר דין וחשבון
מוועידת "הפועל הצעיר" נמסר כי ה׳ ארלוזורוב הציג דין וחשבון בשם הוועד על מצב התנועה, ובו על התרחבותה של תנועת הפועלים בהוספת ענפים חדשים ובפתיחתן של התיישבויות חדשות.
על עיקרה של הוועידה כתבנו בגיליון הקודם ואין אנו חוזרים על הדברים. אף על פי כן ראוי לציין מה נמסר היום ומה לא נמסר: נמסרה התרחבות, ולא נמסרו המספרים שלפיהם נמדדת התרחבות זו.
דין וחשבון על צמיחה, הנקרא בחודש שבו יושבים מחוסרי עבודה בתל אביב, מבקש מן השומע שני דברים בבת אחת: להאמין שהתנועה גדלה, ולהאמין שהיא יודעת מה לעשות באלה שכבר נמצאים בתוכה. השני קשה מן הראשון, ואינו נחתך בדין וחשבון אלא בעבודה שתימצא או לא תימצא בחדשים הקרובים.

