אמריקה בונה צי אוויר ימי

בין סלעי הגליל ובמדרונות הכרמל, בשעות הבוקר המוקדמות כשהאוויר עוד צונן וטל לח על העשב, אפשר לראות לעתים צללית זריזה נעלמת מאחורי סלע: הצבי הארצישראלי, אחד מיפי בעלי החיים שבארצנו.

הצבי שלנו, הידוע לחכמי הטבע בשם גזלה גזלה, קטן מן האיילים האירופיים. גובהו כשבעים סנטימטרים בכתף, ומשקלו כעשרים וחמישה קילוגרם בלבד. צבעו חום-חול מלמעלה ולבן מלמטה, וקרניו קצרות ומעוקלות מעט לאחור. ההבחנה בינו לבין הצבי הדורקסי, הנפוץ בנגב ובערבה, היא בגודלו הגדול יותר ובקרניו הארוכות.

הצבי חי בלהקות קטנות של שלוש עד שמונה נפשות, ומתקיים על עשבים, עלי שיחים ופירות שנפלו. כושר הריצה שלו מפליא: ברגע של סכנה הוא מסוגל לנסוק ממקומו ולהגיע במהירות של שישים קילומטר לשעה, קופץ מעל סלעים ושיחים כאילו הוא מרחף. מפרסותיו הצרות והקשות הוא עולה על מדרונות תלולים שבהמת בית לא הייתה מגיעה אליהם.

לדברי חכמי הטבע, ובכללם הנוסע הבריטי טריסטרם שסייר בארץ בשנות השמונים של המאה הקודמת, הצבי הארצישראלי היה פעם נפוץ מאוד בכל רחבי הארץ. אולם הציד המופרז, ובמיוחד ציד הרובים שנתפשט בעשורים האחרונים, צמצם את מספרו. היום נותרו להקות בעיקר באזורי הגליל, הכרמל ויהודה. האיכרים במושבות רואים בו מבקר נעים, אם כי לעתים הוא מכרסם בגפנים הצעירות.

במקרא מופיע הצבי פעמים רבות כסמל ליופי ולמהירות. שיר השירים אומר "דומה דודי לצבי" ודוד המלך קונן על שאול ויהונתן "מנשרים קלו מאריות גברו", ובסמוך: "הצבי ישראל על במותיך חלל". החיבור בין המהירות ובין היופי העדין, בין כוח הבריחה ובין הנוכחות השקטה על צלע ההר, הוא שהפך את הצבי לאחד הסמלים העמוקים ביותר של ארצנו.