דלג לתוכן העמוד
bookmark
יום ראשון · כ״ו באלול תרפ״ו · 5 בספטמבר 1926
מוסף סוף השבוע · כ״ה באלול תרפ״ו · 4 בספטמבר 1926
המאמר המורחב במוסף סוף השבוע — לקריאה במוסף ←

מגפת הטיפוס בעמק יזרעאל נסוגה

מן הארץ

הטיפוס בעמק: מ-96 לארבעה חולים

מגפת הטיפוס שפרצה בעמק יזרעאל בתחילת הקיץ הראתה שיפור דרמטי, כאשר מספר החולים ירד מ-96 ביוני לארבעה בלבד בראשית אוגוסט.

הטיפוס נגרם על ידי חיידקים זעירים הנקראים ריקטסיות, המועברים באמצעות עקיצת כינת הגוף. בעמק יזרעאל, שם חיים מתיישבים חדשים בתנאים קשים של צפיפות ולחות, מצא המחלה קרקע פורייה. שירותי הבריאות הפעילו צוותי חיטוי שעברו מאוהל לאוהל ומצריף לצריף, רחצו חולים, כיבסו בגדים ופיזרו אבקות הדברה.

הירידה החדה במספרים מעידה על הצלחת שיטות ההדברה והבידוד. רופאי הממשלה ציינו כי ללא התערבות מהירה היה המצב עלול להידרדר לממדי מגפה ממשית, כפי שאירע באירופה בשנות המלחמה. החולים הנותרים מטופלים בתחנות ריפוי זמניות שהוקמו באזור.

קמפיין בריאות נגד הטיפוס בת"א

במקביל למאבק בעמק, נפתח קמפיין בריאות ציבורית נגד הטיפוס גם בתל אביב. מרכזי בריאות ברחבי העיר החלו ברישום שיטתי של מקרים ובמעקב אחר חשודים כנשאי המחלה.

תחנות הבריאות העירוניות חילקו חוברות הדרכה לתושבים ובהן הוראות לשמירה על ניקיון הגוף והבית, זיהוי סימני המחלה ודרכי מניעת הידבקות. רופאי הקופה הודיעו כי כל מקרה חשוד יבודד מיידית ויטופל ללא תשלום.

הקמפיין נועד למנוע את התפשטות המחלה מאזורי הכפר אל הערים הצפופות, שם עלול הנזק להיות חמור בהרבה.

מן השדה

מגפת בעלי חיים בפלשתינה בשליטה

שירותי הווטרינריה הממשלתיים דיווחו כי מגפת בעלי החיים שפרצה בארץ ישראל מצויה בשליטה מלאה, עם שיעור תמותה נמוך מ-2%.

ההצלחה מיוחסת לשיטות חיסון חדשות ולהסגרים שהוטלו על אזורים נגועים. הווטרינר הראשי ציין כי ההתקדמות במדע הווטרינרי מאז ימי פסטר מאפשרת כיום לזהות מחלות ולייצר חיסונים בקצב שהיה בלתי נתפס לפני דור. בניגוד למגפה הקשה של שנת 1896, שגרמה להפסדים עצומים לרועי הצאן והבקר, הפעם הצליחו השלטונות לבלום את התפשטות המחלה בשלביה הראשונים.

לחקלאי הארץ הידיעה מביאה הקלה ניכרת. עדרי הבקר והצאן הם נכס יקר, ומגפה בלתי מבוקרת הייתה עלולה לפגוע קשות בפרנסת מאות משפחות, בעיקר במושבות ובמשקים שבעמק ובגליל.

פינת החי

הזיקית הארצישראלית

בין אבני הגדרות הישנות של המושבות, בין שיחי הצבר ובסדקי הקירות, מתגוררת יצירה קטנה ומופלאה שתושבי הארץ מכירים היטב אך רק מעטים עומדים על פלאיה: הזיקית.

הזיקית שייכת למשפחת הלטאות, אך שונה מכל לטאה אחרת שמישור החוף ועמקי הארץ מכירים. עיניה, הבולטות משני צדי ראשה ככדורים קטנים, מסוגלות לנוע כל אחת בנפרד, כך שהזיקית יכולה להביט קדימה ואחורה בעת ובעונה אחת. תכונה זו, שאינה מצויה כמעט בשום בעל חיים אחר, מאפשרת לה לעקוב אחר טרפה מבלי להזיז את גופה.

לשונה של הזיקית היא כלי הציד שלה. הלשון ארוכה כמעט כאורך גופה כולה, מכוסה בחומר דביק בקצה, ונזרקת במהירות שהעין אינה יכולה לתפוס. זבוב שנח על עלה במרחק של עשרה סנטימטרים אינו מספיק אף להרגיש סכנה לפני שנלכד. הזיקית אוכלת חרקים בכמויות גדולות, ובכך מועילה מאוד לגנן ולחקלאי.

התכונה המפורסמת ביותר של הזיקית היא כמובן החלפת צבעיה. עורה מכיל שכבות של תאי צבע הנקראים בפי חכמי הטבע כרומטופורים, שמתרחבים ומתכווצים בהשפעת אור, חום ומצב רוחה של החיה. זיקית המתחממת בשמש עשויה להכהות, בעוד שזיקית מפוחדת עלולה להחוויר. אין זו הסוואה מכוונת כפי שנהוג לחשוב, אלא תגובה בלתי רצונית של הגוף לגירויים חיצוניים.

בימי הקדם ייחסו לזיקית סגולות קסם. חכמי המשנה מנו אותה בין השרצים. כיום, כשתבחינו בזיקית קטנה על גדר גנכם, הביטו בה רגע ארוך: היא עושה עבודה חשובה עבור גנכם ופרדסכם.

מקורות לידיעה