מרומא נמסר, מיום הארבעה עשר באוקטובר, כי המומחה המפורסם לנתוחים זאוארברוך נקרא בדחיפות אל העיר לעשות נתוח לראש הממשלה ה׳ מוסוליני, ומערכת העתון שהביאה את המברק מוסיפה עליו הערה משלה.
עתונים שונים בלונדון מסרו בימים האחרונים ידיעות מרומא על מחלתו של ראש הממשלה, ולדברי הכתבים גברה המחלה בימים האחרונים. החוגים הקרובים לו אינם מגלים את האמת על דבר המחלה, ועל כן אי אפשר לדעת בבירור אם הוא סובל ממה שנאמר בתחילה או ממחלה פנימית אחרת.
מכאוביו גדלו, לפי הנמסר, עד כדי כך שרופאיו התכנסו למועצה והחליטו לקרוא אל רומא את המומחים היותר גדולים באיטליה ובאוסטריה לשם נתינת עצה. באיטליה שוררת דאגה גדולה, ואחד מרופאיו דיבר על נתוח או על מנוחה שלמה בלב ים לארבעה ירחים.
וכאן ראוי לעמוד על הערת המערכת. בסוגריים, מיד אחרי המברק, כתבה המערכת על עצמה: ״מברק זה מאבד במדה רבה את ידיעותינו בשעה אחרונה״, כלומר שהשורה החדשה שוללת את מה שנדפס באותו עמוד עצמו. אין דבר המלמד יותר מזה על דרכה של העתונות בימינו: המברקים באים בזה אחר זה, האחרון מבטל את הקודם, והקורא מקבל את שניהם בבת אחת ובמקום אחד.
ומה שאין אנו כותבים. אין אנו כותבים כי המחלה באה מחמת ניסיון ההתנקשות, שכן אין הדבר במברק; העתון עצמו שואל בלשון שאלה אם תעשה המחלה את מה שלא הצליחו בו המתנקשים, ושאלה אינה עובדה. ואין אנו כותבים מה טיבו של הנתוח ואימתי ייעשה, שכן שני הדברים לא נמסרו לנו.
ולקורא המבקש מידה: כאן אין רופא מקומי שנקרא אל חולה, אלא מנתח שקוראים לו מארץ אחרת ובדחיפות. עצם הקריאה, ולא נוסחה של הידיעה, הוא הדבר שראוי לשים עליו את הלב.
שני מהלכים במלחמת הפחם
מלונדון נמסר כי באי כח הכורים החליטו ברוב דעות שהגיעה השעה להוציא מן המכרות את הפועלים שנשארו בהן לשמירת המכרות ולהגנתן, וכי התאחדות הכורים בלאנקאשיר החליטה לתמוך בריזולוציה הדורשת את הוצאתם. שלושה עתונים הביאו את הידיעה בגליון אחד, וזה סימן למשקלה.
ומאותה לונדון, באותם גליונות, באו שני מברקים אחרים. במכרה וויגאן, שבו חזרו ארבע מאות איש אל העבודה ביום השני, באו כורים מחוסרי עבודה ושוטרים לידי התנגשות: אלפי שובתים התאספו על יד הבורות מתוך איומים ומאנו להתפזר, השוטרים תקפו אותם באלות, וכמה אנשים נפצעו פצעים קלים. ואתמול הוסיפו שבעת אלפים איש לחזור אל העבודה, בעיקר בלאנקאשיר ובצפונה של וויילס, והזרם גדל באילו אזורים עד שאין המכרות מוכנים לקבלו בלא הכנה מוקדמת. אלה שתי ידיעות נפרדות ולא ידיעה אחת: ארבע המאות הן בוויגאן ביום השני, ושבעת האלפים במחוזות הצפון אתמול, ואין לצרף אותן זו לזו.
והניגוד הוא כל הענין. זרם החוזרים הולך וגדל, ובאותה שעה מבקשים באי כח הכורים להוציא את אנשי הבטחון, כלומר את המעטים המחזיקים את המכרה בפני מים ובפני גזים בשעה שאין חופרים בו. מי שמוציא את שומרי המכרה אינו מאיים על בעליו בהפסד של יום אחד אלא בהפסד המכרה עצמו. מן השביתה הכללית שהייתה בבריטניה באביב לא נשארה אלא מלחמת הכורים לבדה, והיא מגיעה עתה אל המקום שממנו קשה לחזור.
ונמסר עוד כי ה׳ פרנק הודג׳ס, מי שהיה מזכירה הכללי של התאחדות הכורים ולורד אזרחי של האדמירליות, הוצא מסניף וורוויקשיר. השיטה אחת היא בכל מקום: כשמחלוקת מגיעה אל שורשה מוציאים את מי שחלק עליה.
אסקוית מסתלק מראשות הליברלים
נמסר מלונדון, מיום החמישה עשר באוקטובר, כי הארל אוף אוקספורד ואסקוית התפטר רשמית מראשות המפלגה הליברלית הבריטית. הרמזים שבאו בעתונות הליברלית בתחילת השבוע אושרו הבוקר בהודעה רשמית ב״וסטמינסטר גאזט״, ובה מכתבו של הלורד אל ה׳ ג׳. א. ספנדר, שהיה שנים עורכו של אותו עתון, ובו הוא מודיע שכבר מסר את התפטרותו להסתדרות המפלגה.
אסקוית היה ראש הממשלה בבריטניה בשנות המלחמה, ומאז נחלקה מפלגתו לשני מחנות: האחד נאמן לו והשני נוטה אחרי ה׳ לויד ג׳ורג׳. הקרע הגיע לשיאו בימי השביתה הכללית, כשעמדתו של ה׳ לויד ג׳ורג׳ נעשתה בלתי מתקבלת על דעתו של המנהיג הליברלי הזקן, ואף מדיניות הקרקעות הליברלית הייתה מן הדברים שהלורד אוקספורד התנגד להם. עתה נעשה בקרע הזה הצעד הרשמי.
ומי יעמוד עתה בראשות המפלגה. בחוגי הליברלים, לפי הנמסר, יש התנגדות חריפה לכך שהראשות תיפול בידי ה׳ לויד ג׳ורג׳, ונשמעות שמועות על שני שמות אחרים: המרקיז אוף רידינג וסיר הרברט סמואל, שניהם ליברלים ותיקים ומיניסטרים לשעבר. שמועה היא ולא מעשה, וכך אנו מוסרים אותה. אסקוית עצמו בן שבעים וארבע שנים, ומפלגה שהייתה מפלגת שלטון בבריטניה במשך דורות עומדת היום בין שני אנשים. ואין זה ענין של אישים בלבד.
פונסו ירד בנמל ביירות
מביירות נמסר כי ה׳ פונסו, הנציב החדש של צרפת בסוריה ובלבנון, ירד בנמל העיר ביום השלישי בשלוש אחר הצהרים, וכי התותחים ירו לכבודו עשרים ואחת יריות.
באנייה קיבלו את פניו בא כח הנציב העליון, המצביא גמלן, אדמירל הצי הצרפתי, ואוגוסט אדיב פחה, בא כח נשיא הקהליה הלבנונית. התזמורת וגדודי הצבא נתנו לו כבוד צבאי על הרציף, קהל עצום הצטופף ברחובות, הוא סקר את הצבא והלך בתהלוכה עד בית הנציבות העליונה, והטנקים הוצגו ברחבה. במשרדו קיבל לראיון את גדולי פקידי הנציבות, את קונסולי הממשלות, את גדולי הצבא ואת ראשי העדות והמוסדות הזרים. מקצת שמות המצביאים אינם קריאים בגליון, והרי הם חסרים כאן.
ולאחר הטקס באו הביקורים. ה׳ שארל דבאס, נשיא הרפובליקה בלבנון, ביקר אותו בארמונו ואמר לו שהוא ועוזריו יעשו כל מה שביכולתם להקל עליו את תפקידו, והביע את נאמנותם לצרפת ולמנדט. הביקור הוחזר, והביקורים נסתיימו בבואו של אחמד נאמי ביי, ראש ממשלת סוריה, ושאר המיניסטרים הסורים. בדמשק תיערך לו קבלת פנים רשמית בימים הקרובים; היום עצמו לא עלה בידינו מן הדפוס.
ולקורא שאינו בקי: היושב בבית הנציבות שבביירות הוא המחזיק בידו את המנדט הצרפתי על סוריה ועל לבנון, ומה שנעשה בדמשק אינו רחוק מן הארץ הזאת. מי שזוכר את מה שהיה בג׳בל דרוז בשנתיים האחרונות יודע לשם מה מחליפים שם נציב.
מפלגת העבודה הבריטית ואפריקה
מלונדון נמסר כי מפלגת העבודה הבריטית וקונגרס הטריידיוניונים הוציאו יחד חוברת על הפוליטיקה האפריקאית של המפלגה, ובראשה הקדמה מאת ה׳ י. ה. תומאס, שהיה מיניסטר המושבות בממשלת מקדונלד.
ואלה מקצת הדרישות שבחוברת: חינוך מקיף לילידי אפריקה ובכללו אוניברסיטה, וסדר חוקים הקובע את זכויותיהם; האדמה תהא שייכת לעדות ילידי הארץ, כמנהג בניגריה ובטאנגאנאיקה, ואסור למכור קרקעות לזרים; כל משפחה צריכה לקבל קרקע במידה מספקת לצרכיה; המסים המתקבלים מילידי הארץ יוצאו לצרכיהם הם, לחינוך, לבריאות ולחקלאות; אסור להעביד את ילידי הארץ על כרחם אלא לצרכיהם הציבוריים; יש לבטל את ההגבלות בזכויות הפועלים שחורי העור; ויש לשתף את ילידי הארץ באחריות לשלטון המקומי בשאלות של בריאות, השקאה וכבישים.
בחוברת נאמר שזאת תהיה שיטתה של ממשלת הפועלים הבאה באפריקה. ולפי הנוסח המפורט שבידינו היא מבחינה בין פוליטיקה אפריקאית ובין פוליטיקה אירופית בקניה, ומגנה את הראשונה כמשרתת את המתישבים האירופים. מקצת הנוסח לא נקרא בעינינו, ומה שלא קראנו לא הבאנו.
ומדוע ראוי לקורא כאן להתעכב. חוברת של מפלגה שאינה בשלטון אינה פקודה ואינה חוק, אך היא לוח שממנו למדים מה מבקשים לעשות אם תגיע השעה. וארץ היושבת תחת מנדט קוראת רשימת דרישות כזאת בעין אחרת מזו של הקורא בלונדון.
המסגד הראשון בלונדון
נמסר כי המסגד הראשון בלונדון נפתח רשמית, וכי את הפתיחה עשה ה׳ חאן בהאדור ולא האמיר פייסל, בנו של המלך אבן סעוד, כפי שהיה צפוי.
והטעם, לפי הנמסר, הוא המחלוקת התיאולוגית עם האחמדיה: המלך מנע מבנו להשתתף בפתיחה מפני אותה מחלוקת. שני עניינים נפגשים כאן בבת אחת, פתיחתו של בית תפילה מוסלמי ראשון בבירת האימפריה, וסכסוך שבין אסכולות דתיות המגיע עד לבית מלוכה.
והאחמדיה, למי שהשם חדש לו, היא כיתה מוסלמית שקמה בהודו הבריטית, וחלק מן העולם המוסלמי אינו מקבל אותה. ומה כוחן של מחלוקות כאלה: הן מספיקות כדי למנוע מבן מלך לעמוד בפתיחתו של מסגד.