אתמול בבוקר ביקרו את הקולונל סיימס, המזכיר הראשי, חברי הנהלת הוועד הלאומי ד״ר טהון, ה׳ בן צבי וה׳ קלוריסקי, ובשאלת מצב היהודים בחיל הספר הייתה תשובתו שלילית.
השיחה נפתחה בעניין משלחת הוועד הלאומי לז׳נבה, ומשם עברה אל חיל הספר. חברי ההנהלה הביעו את אי שביעת רצונו של הישוב היהודי מאופן סידור גדוד ההגנה; אחר כך נגעו בשאלת חוקת הבחירות לעיריות שנתפרסמה, בשאלות מדיניות שונות ובשאלת המשטרה. ארבעה עתונים מסרו את הביקור באותו בוקר עצמו, וזה סימן למשקלו.
המזכיר הראשי רשם לפניו את הערותיהם. ובנוגע לשאלת היהודים בחיל הספר, כלשון הידיעה, היתה תשובתו שלילית. שתי מילים הן, ואין בהן נימוק ואין בהן פירוש, ולא נוסיף עליהן את מה שלא נאמר.
ומה שביקשו חברי ההנהלה ולא קיבלו. אחד העתונים מוסר כי השיחה נגעה גם בשאלת הפקידים היהודים בבתי המשפט ובדרישה להכניס את השימוש בשפה העברית אל חיל הספר, וכי נאמר להם שאין הממשלה יכולה למלא דרישות אלה. המשלחת הביעה את אי ספוקה מתשובה זו והעבירה את השאלה אל הוועד הלאומי.
ובעניין המשטרה חיווה המזכיר הראשי את דעתו שמצב העברית הולך ומיטיב ושמספרם של היהודים עולה לאט לאט, ואף הבטיח לשקול את הדברים שנאמרו לו. סופה של הפסקה לא נשתמר בדפוס, ואף לא נתברר בה אם על הארץ כולה מדובר או על המשטרה עצמה; על כן אנו מביאים אותה בלשון כללית ובלא נוסח.
ועתון אחד נתן לדברים כותרת משנה חדה: אין מקום ליהודים נוספים ולעברית בחיל הספר. זו לשונו של העתון ולא לשונו של המזכיר, ואנו מביאים אותה כלשון עתון בלבד. מי שמבקש למדוד את הרווח שבין השתיים ימצא בו את כל ענינה של פוליטיקה מקומית תחת שלטון זר.
אספה מיוחדת בשבוע הבא
אחרי הצהרים מסרו חברי המשלחת לאספת ההנהלה, בהשתתפות הקולונל קיש, את התשובות שקיבלו, והוחלט לדון בשאלות אלו באספה מיוחדת של הוועד הלאומי שתיקרא לשם כך. לפי אחד העתונים תיקרא האספה הכללית המיוחדת בשבוע הבא ביום הרביעי בתל אביב.
באותה ישיבה נדונו בפרוטרוט פרטי חוקת הבחירות לעיריות, ואחרי ווכוחים ממושכים הוחלט להעביר את הבירור לוועדת העיריות שעל יד ועד העיר בירושלים, ובה ה׳ בן צבי וה׳ קלוריסקי, וכן לוועדות מיוחדות בתל אביב ובחיפה. תפקידן לברר את עיקרי החוקה עד כמה שהיא נוגעת למצב היהודים בבחירות ולהכין הצעות לאספה.
ומי יבוא אל האספה. לפי הנמסר ייקראו אליה חברי הוועד הלאומי ובאי כח ועדי הערים, ובכללם ירושלים, תל אביב, חיפה, צפת, טבריה וחברון. ואין הרשימה נעולה: שני עתונים חותמים אותה במילת ״וכו׳״, ועל כן אין אנו קובעים כמה קהילות תיקראנה ואיזו מהן לא תיקרא. עצם המנין הוא הענין, שכן מי שמונה את הערים האלה מודיע היכן לדעתו נחתכת השאלה העירונית.
ובאותה ישיבה הודיע ה׳ ילין כי עבודתו במכללה לא תרשה לו לקבל על עצמו עבודה מעשית בוועד, והביע ספקות אם יוכל להמשיך בתפקיד יושב ראש ההנהלה. החברים מצאו שאין הוא יכול להסתלק מן המשרה, וכדי להקל עליו החליטו לבחור שני סגנים; פה אחד נבחרו ד״ר י. טהון וה׳ י. בן צבי. בחירתו של גזבר אחראי נדחתה לישיבה הקרובה, ולה׳ ברלין נמסר להכין הצעה מפורטת בעניין סדרי הכספים.
תקציב תל אביב עמד לערעור
בתל אביב נחלקו הדעות על אישור תקציב העיר בשל העסקת פועלים בעבודות ציבוריות. מאמר על הפרק מספר כי המועצה ישבה שבועות שלמים על כל סעיף וסעיף, וכשהוגש התקציב לאישור באה קבוצה אחת לעכב את האישור בפנייה אל הממשלה.
חלק הארי של התקציב הוקדש לעבודות ציבוריות: סלילת כבישים, בניין באר חדשה ובניין בית מטבחיים, שיש בהן גם כדי להעסיק מספר ניכר של פועלים. הממשלה השיבה שאין היא רואה טעם שלא לאשר את התקציב, שכן ההכרעה בענייני תקציב מסורה לשיקול דעתה של המועצה.
ושימו לב למה שנעשה כאן. חבורה מבין תושבי העיר פנתה אל השלטון המנדטורי כדי שיעכב החלטה של מועצה נבחרת, והשלטון סירב בנימוק שאין זה מענינו. הוועד עמד לצד המועצה בעניין האישור. מי שמבקש לדעת מה כוחה של רשות עירונית בארץ הזאת ימצא בתשובה הזאת יותר משימצא בכל חוקה.
שני עתונים ושתי ידיעות
עתון ״הארץ״ מוסר ממקורות נאמנים כי בעתיד הקרוב יהפוך העתון ״דואר היום״ לעתונה הרשמי של מפלגת הריביזיוניסטים, ושניים מן המפלגה ייכנסו אל המערכת בזכות ויטו.
ובאותו יום עצמו מוסר ״דואר היום״ ממקורות נאמנים כי ״הארץ״ עתיד להיות עתונה הרשמי של ההסתדרות הציונית, ושבמקומו של ה׳ גליקסון יבוא ה׳ קליינמן, עורכו של ״העולם״.
שני עתונים באותו בוקר, כל אחד ממקורות נאמנים, וכל אחד מודיע על חברו שהוא עומד להיות אורגן מפלגתי. אנו מביאים את שתי הידיעות זו בצד זו ואין אנו מכריעים ביניהן, ולא מפני יראה אלא מפני שאין בידינו אלא שני נוסחים שכל אחד מהם נאמר על האחר. הקורא שיקרא את שתיהן ידע על העתונות העברית בארץ יותר משידע מכל אחת מהן לבדה.
חתירות נגד ז׳בוטינסקי
העתון ״דואר היום״ כותב כי בחוגי הפקידים הציוניים מתנהלת תעמולה נגד ה׳ ז׳בוטינסקי, וכי בכך עוסקת ביחוד מחלקת העתונות שבהנהלה; טענתה, לדברי העתון, היא שהאיש מסוכן ושאת מאמריו מצטטת העתונות הערבית.
זה פולמוס של העתון עצמו, ואנו מביאים אותו בייחוס מפורש ואיננו עושים אותו לשלנו. מי שקורא עתון של מפלגה יודע שדברים הנאמרים בו על יריביה אינם ידיעה אלא טענה, ושהמקום הנכון לטענה הוא עמוד המאמרים ולא עמוד המברקים.
ובאותו שבוע עצמו הרצה ה׳ ז׳בוטינסקי בירושלים על נושאים מדיניים וציוניים. את שתיהן אנו מניחים לפני הקורא: את הטענה על אודות התעמולה, ואת העובדה שהאיש מרצה בעיר בפומבי.