מן האוויר
קובהם בטיסת סקר מלונדון למלבורן
הטייס הבריטי אלאן קובהם ממשיך בשבוע זה בטיסת הסקר הבין-יבשתית מלונדון לאוסטרליה, כשמטוסו חוצה את חצי האי ההודי.
קובהם, שיצא מלונדון בתחילת הקיץ במטוס דה הווילנד, סוקר את מסלול האוויר האפשרי לקו תעופה סדיר בין האימפריה הבריטית ליבשת אוסטרליה. המטוס נוחת בתחנות ביניים לתדלוק ולבדיקות, והטייס מתעד את תנאי הנחיתה, מזג האוויר ואורך המסלולים בכל תחנה.
עצם הטיסה היא ניסוי מדעי ותעופתי כאחד: מנוע המטוס חייב לעמוד בטמפרטורות קיצוניות, מן הקור במרומים ועד לחום הלוהט של המדבריות שמתחת. הסליל המקרר, צינורות השמן ומערכת הדלק נבדקים בתנאים שלא ידעו עד כה מטוסים בריטיים.
אם תצלח הטיסה, תיפתח הדרך לשירות דואר אווירי בין לונדון ומלבורן, ואולי אף להסעת נוסעים. עתידו של המכתב הנשלח באוניה, שבועות ארוכים על פני הים, עשוי להיות מכתב הנישא באוויר ומגיע תוך ימים ספורים.
מן המעבדה
תורת הגלים מסעירה את הפיזיקה
באוניברסיטאות אירופה מתפרסמות עבודותיו של הפיזיקאי האוסטרי ארווין שרדינגר, המבקש לתאר את התנהגות חלקיקי האטום באמצעות משוואות גלים.
הרעיון שעומד ביסוד העבודה הוא מפתיע: החלקיק הזעיר, שעד כה תיארו אותו הפיזיקאים ככדור קשיח הנע במסלול, מתנהג לדברי שרדינגר כגל הנפרש במרחב. כשם שגל בים אינו נקודה אחת אלא תנועה המתפשטת על פני שטח, כך גם האלקטרון אינו כדור קטן הסובב סביב גרעין האטום, אלא גל של אנרגיה.
בגטינגן שבגרמניה פרסם הפיזיקאי מקס בורן פירוש חדש ושנוי במחלוקת: הגל אינו גל ממשי של חומר, אלא גל של הסתברות, כלומר משוואת שרדינגר מתארת לא היכן האלקטרון נמצא, אלא היכן סביר שנמצא אותו. בורן, יהודי גרמני בן גטינגן, עורר בדבריו ויכוח חריף בין הפיזיקאים: האם אפשר שהטבע עצמו אינו מוכרע, אלא רק סביר?
הדיון נשמע כמסדרונות אוניברסיטה, אך מדע הגלים כבר הוכיח את כוחו המעשי: תורת הגלים של מקסוול הביאה לגילוי גלי הרדיו בידי הרץ, ומהם צמחה התקשורת האלחוטית המשרתת אותנו יום יום. אם תורת הגלים החדשה נכונה, עתידה לשנות את הבנתנו את האטום ואת כל מבנה החומר.
פינת הצומח
התמר: עץ המדבר המפרנס
בין כל עצי הארץ, אין עץ הקשור בנפש האדם ובארץ הזאת כתמר. מושבות הירדן ויריחו, נוות המדבר של סיני ומצרים, החוף הדרומי של ים המלח, כולם מתברכים בצילו של עץ זה העומד זקוף בשמש ושותה מן העומק.
התמר (פניקס דקטיליפרה) הוא עץ בעל גזע יחיד ארוך שאינו מסועף, ובראשו כתר של עלים מנוצים שאורכם מגיע לשלושה מטרים ויותר. שורשיו חודרים עמוק באדמה, עד מאגרי מים תת-קרקעיים, ולפיכך עומד הוא בחום ובבצורת שם שאר העצים כמשים.
פרי התמר, שכל יושבי המזרח מכירים כמזון עיקרי, מבשיל באשכולות גדולים היורדים מראש העץ. עץ אחד נותן בשנה טובה בין חמישים למאה רוטל של תמרים, ויש עצים הנותנים יותר. אך לא כל עץ נותן פרי: התמר הוא עץ דו-מיני, כלומר יש עצי זכר ועצי נקבה, ורק הנקבות נושאות פרי. החקלאי הוותיק יודע לזהות את הפרח הזכרי ולהאביק בו את פרחי הנקבה בעונת האביב.
במושבות הישוב החדש בעמק הירדן ובעברות בית שאן מנסים חקלאים להרחיב את נטיעות התמרים, אך הדבר דורש סבלנות: עץ תמר צעיר אינו נותן פרי לפני חמש עד שבע שנים מיום נטיעתו. מנגד, עץ שנקלט חי עשרות שנים ואינו דורש כמעט טיפול, פרט להשקיה בשנים הראשונות.
בימי קדם, כמסופר בספרי הנביאים, היתה ארץ ישראל ארץ תמרים. הכפתור והפרח מזכירים את דקלי יריחו, ומשלי שלמה מדמים את הצדיק לתמר: "צדיק כתמר יפרח." יש לקוות כי נטיעות ימינו יחזירו לארץ את תפארת ימי קדם.