פרופ' מקס בורן מגטינגן פרסם מאמר המציע פירוש הסתברותי למשוואת הגלים של שרדינגר, ולפיו חוקי הפיזיקה אינם קובעים את עתיד החלקיק אלא רק את הסיכוי למצאו במקום מסוים.

המאמר, שפורסם בכתב העת הגרמני צייטשריפט פיר פיזיק, משיב על תעלומה שליוותה את חכמי הפיזיקה מאז הציג ארווין שרדינגר בראשית השנה את משוואת הגלים שלו. שרדינגר הבחין כי חלקיקים זעירים נוהגים כגלים, אך טיבו של אותו גל נותר עלום: האם האלקטרון נמרח במרחב כאדוות מים?

בורן הציע תשובה שונה: הגל אינו האלקטרון עצמו אלא גל הסתברות. עוצמת הגל בכל נקודה מודדת את הסבירות שהאלקטרון יימצא דווקא שם. ניתן להמשיל זאת למי שיודע שמטבע ייפול על צד אחד מתוך שניים, אך אינו יכול לדעת מראש על איזה צד. החוק מדויק, אך התוצאה אינה ודאית.

שרדינגר חולק בתוקף: לדעתו הגל ממשי, לא סטטיסטי. ניילס בוהר מקופנהגן ותלמידו הייזנברג תומכים בבורן. איינשטיין, נמסר, מגלה ספקנות. הוויכוח סוחף את אולמות ההרצאות באירופה. בורן, פיזיקאי יהודי-גרמני בן 43 שחתם על פנייה לתמיכה באוניברסיטה העברית, עומד במרכזו.

מפעל המים של עין פרה שנחנך השבוע בידי הנציב העליון הוא פרויקט הנדסי מרשים: משאבות חשמליות שואבות מים ממעיינות עין פרה שבהרי יהודה ומעבירות אותם לירושלים.

עין פרה, מעיין טבעי במורדות ואדי קלט צפונית-מזרחית לירושלים, נתנה מימיה לעוברי דרך מאז ימי קדם. אך הפיכת המעיין למקור מים עירוני חייבה הנדסה שונה לחלוטין. חברת סר ג'ון ג'קסון בע"מ, חברת בנייה בריטית, בנתה תחנת שאיבה חשמלית ליד המעיין, הניחה צנרת לאורך השטח ההררי, והקימה מאגרי אגירה בדרך.

האתגר המרכזי היה ההפרש בגבהים. המשאבות החשמליות, שהותקנו בשלבים לאורך המסלול, מעלות את המים מדרגה לדרגה: כל משאבה דוחפת את המים למאגר ביניים שממנו שואבת המשאבה הבאה. כוח החשמל מגיע מתחנת כוח שנבנתה בסמוך.

הפרויקט, שעלותו 52,000 ל"מ, הושלם לפני המועד שנקבע. המערכת אמורה להכפיל את אספקת המים לירושלים, עיר שסובלת ממחסור כרוני במים בחודשי הקיץ. עד כה הסתמכה העיר בעיקר על בורות מי גשם ועל מעיין השילוח.

מגפת הטיפוס שפקדה את עמק יזרעאל הגיעה ל-130 חולים ו-6 נפטרים, ורופאי הדסה מרחיבים מתקני בידוד מאולתרים בתנאי שדה.

הטיפוס, הידוע גם כקדחת כתמית, מתפשט באמצעות כינת הגוף. החיידק חודר לגוף דרך שריטות בעור שבהן נגעה הכינה, ותוך שבוע מתפתחים חום גבוה, כאבי ראש קשים וכתמים אדומים על הגוף. המחלה קטלנית בעיקר בקרב אנשים מוחלשים, ותנאי צפיפות ומחסור במים נקיים מזרזים את התפשטותה.

רופאי הדסה בעמק מדווחים כי עיקר המאבק הוא בבידוד: כל חולה מופרד, בגדיו נשרפים, וסביבתו מחוטאת. אין תרופה ישירה לטיפוס, והטיפול מבוסס על הורדת חום, הזנה ומנוחה. מלחמת המניעה מתנהלת נגד הכינים: גילוח שיער, רחצה בסבון גפרית, ותיחוח בגדים.

מאז עבודתו של שארל ניקול, הרופא הצרפתי שגילה בשנת 1909 כי הכינה היא נשאית המחלה, ידוע שניקיון אישי ומלחמה בטפילים הם חזית ההגנה. אך בעמק יזרעאל, שבו פועלים ישנים באהלים צפופים ומים נקיים אינם מגיעים לכל נקודת יישוב, המלחמה הזו קשה במיוחד.