הספקת המים של השלוש תלויה במושבה רביעית, בלפוריה, שמן המעין שלה יונקת הבאר המשותפת. כשיש לבלפוריה די מים לעצמה היא מרשה להעלות מים לבאר, ולפעמים היא נמנעת; אף כפר-ילדים תלוי בחסדיה, ומזמן לזמן מוכרח לבוא ולהתחנן על חמישה עד עשרה מטרים. אחד המעינות שבעמק נותן עתה כמות קטנה בהרבה מן המחושב, והשני נותן אלף עד אלף ומאה מטרים מעוקבים במקום אלף ושמונה מאות.
מרחביה המושב ומרחביה הקבוצה קשורות אף הן לבאר אחת, הסמוכה לחצר הקבוצה. כמות המים בבאר מצערת כל כך, שאחרי שעה אחת של שאיבה פוסקים המים וצריך להמתין כשלוש שעות עד שיתקבצו מים של שעה אחת. בערבי שבתות נראית שם תמונה של כעשרים עגלות העומדות בתור אל הבאר משעה שתים אחר הצהרים, מחכות בקוצר רוח עד שקיעת החמה, וכמה מר להן חילול שבת זה מאונס.
במושבות יהודה אין האיכר יכול, מפאת מחסור המים, לפתח כראוי את ענפי משקו ולתת בהם חותם של משק מעורב; קשה במיוחד מצבם של בעלי חמישה עד עשרה דונם, שבלי די מים אין לפניהם עתיד, ומקצתם עלולים להיעקר אם לא תוגש להם עזרה. מפאת חוסר המים, ובעיקר מפאת העדר ארגון ההספקה, משלמים איכרים מאות לירות לשנה לשכניהם הערבים בעד ירקות ובעד מספוא לבהמתם. על השאלה מה צפוי להם השיב מזכיר אחת המושבות בשתי מלים: "חורבן וכליה גמורה". ואף על פי כן מסכם הכתב כי העמק עשיר למדי במים, ואין צורך אלא לגשת ברצינות אל השאלה שבה תלויים גורלן ועתידן של המושבות.
