אלימות בבית ההסתדרות, חופש העיתונות, משבר הפרנק ושאלת העלייה
השאלה השבועית
לאה פרומקין
סדרית-דפוס מחיפה
אני רואה היטב מה חסר: שכר הוגן. פועל שעובד עשר שעות ביום ואינו יכול לקנות לחם לילדיו - מה בנין ומה תחייה? ההסתדרות מדברת יפה על מוסדות, אך המוסדות האלה לא יקומו כל עוד הפועל רעב. השבוע ראינו אנשים פורצים לבית ההסתדרות מרוב ייאוש - ואני שואלת: האם זו האשמה של הפועל, או של הסדר?
הבה נאמר בפשטות: הדבר החסר ביותר הוא צדק בשכר, ומשם הכל נגזר - דיור, בריאות, חינוך. ואין להשיגו בנאומים אלא בהתארגנות ממשית של הפועלים, יהודים וערבים כאחד, מול בעלי ההון ומול המנדט.
יעקב ספרדי
זקן קהילה ספרדי מירושלים
זוכר אני את ירושלים בטרם באו הגלים החדשים, כשכל עדה הייתה יודעת את מקומה ואת כבודה. היום אני רואה ישוב שבונה בתים ומוסדות אך שוכח דבר יסודי: כבוד בין עדה לעדה. הספרדים והמזרחים, שישבו בארץ הזאת דורות לפני שהגיעו חלוצי אשכנז, מוצאים עצמם בצד. המוסדות החדשים מדברים בלשון אחת ובמנהג אחד, וכל מי שאינו מתאים לדפוס הזה נדחק לשוליים.
החסר ביותר הוא כבוד, ואין להשיגו אלא בהכרה שהישוב אינו שייך לעדה אחת.
ישראל זרחי
תלמיד חכם מן הישוב הישן בירושלים
"אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו." הדבר החסר ביותר בישוב הזה איננו כסף ואיננו כבישים - אלה יבואו. החסר הוא נשמה. בונים בתים אך אין בהם מזוזה; מקימים בתי ספר אך אין בהם שיעור גמרא; חוגגים חגים אך שוכחים את ברכת המזון. ילדי תל-אביב רצים ברחובות ביום שבת ואינם יודעים מה פירוש קדושת היום.
כיצד להשיגו? בחינוך, ורק בחינוך. אם לא נשים את התורה במרכז, נבנה כאן עיר כלשהי, אך לא בית לאומי יהודי.
שלמה גלבוע
סוחר ובעל משרד קטן בתל-אביב
לפי חשבוני, החסר ביותר הוא אשראי. סוחר שרוצה לפתוח חנות אינו מוצא הלוואה; קבלן שרוצה לבנות בית ממתין חודשים לאישור; חקלאי שצריך זרעים ממשכן את ביתו. בנק אנגלו-פלשתינה פועל במיטב יכולתו, אך הוא אחד ויחיד. השבוע הוקצו מיליון דולר מאמריקה - ברוכים הבאים, אך מיליון אחד אינו מספיק.
אני חושש שבלי מערכת אשראי מסודרת, כל ההתלהבות תישאר על הנייר. מי שרוצה לבנות ארץ צריך ללמוד קודם כל איך לבנות בנק.
השבוע חלף במתח: פועלים פרצו לבית ההסתדרות, עורך הארץ קיבל את פסק דינו, הפרנק הצרפתי נפל ועמו ממשלת בריאן, ומוורשה הגיע מספר שמדבר בעד עצמו - 17,817 מבקשי עלייה ללא סרטיפיקטים. חמישה קולות מן הישוב מגיבים.
השבוע חלף במתח: פועלים פרצו לבית ההסתדרות, עורך הארץ קיבל את פסק דינו, הפרנק הצרפתי נפל ועמו ממשלת בריאן, ומוורשה הגיע מספר שמדבר בעד עצמו - 17,817 מבקשי עלייה ללא סרטיפיקטים. חמישה קולות מן הישוב מגיבים.
אני רואה את הפועלים שפרצו לבית ההסתדרות ביום רביעי, ואני לא יכולה לגנות אותם בלי לגנות קודם את המציאות שדחפה אותם. פועל שלא מצא עבודה שבועות, שילדיו רעבים, שהמוסד שאמור לייצג אותו אינו משיב לזעקתו - מה יעשה? אני דורשת מן ההסתדרות לא רק ועדות ומליצות יפות, אלא תוכנית עבודה מיידית. בניין הארץ חייב להתחיל מפרנסת הפועל.
הוועד הלאומי הקים ועדות - יפה מאד. אך ועדות אינן לחם. אני מבקשת שהמוסדות יזכרו: בלי הפועל העברי, בלי ידיו ובלי זיעתו, אין בנין ארץ. ומי שמזניח את הפועל מזניח את היסוד כולו.
נפילת הפרנק הצרפתי ועמה ממשלת בריאן מעוררת דאגה מוצדקת: צרפת היא עמוד תווך של הסדר שלאחר המלחמה, ואי-יציבותה מאיימת על כל מבנה לוקרנו. נכון שגיוסו המהיר של פואנקרה מלמד כי הרפובליקה הצרפתית מוצאת דרכים לרפא את עצמה, אך הניתוח הנוח הזה אינו מספיק.
אני מבקש להזכיר לקוראינו כי משבר מטבע אינו רק ענין של סוחרים ובנקאים. יהודי צרפת, רבים מהם פליטי מלחמה ממזרח אירופה, תלויים ביציבות הכלכלית. וכשהפרנק נופל, גם האמון בדמוקרטיה הליברלית נסדק. מי שרוצה להבין את סכנת הימין הקיצוני באירופה, יסתכל על שערי החליפין.
ביום חמישי התכנס הוועד הלאומי והחליט להקים ועדות משנה לטיפול במשבר הפרנסה. אני שומע את ההחלטה ואומר: ברוך ה' שהתכנסו. אך ועדות - סלחו לי - אינן חרישה. כשבישוב רעב, צריך לעבוד, לא לדון. אצלנו במושב, כשאין מים, לא מקימים ועדה - חופרים באר.
אני מאמין שהפתרון הוא בהתיישבות ובעבודת אדמה. מיליון הדולר שהוקצו השבוע מאמריקה הם ברכה, אך רק אם ילכו לפיתוח חקלאי ולא לקנייה ומכירה בתל-אביב. האדמה היא מצוה ופרנסה גם יחד, ומי שפורץ דלתות בעיר, אולי ימצא את מקומו בשדה.
דומני שפסק הדין במשפט גליקסון אינו רק ענין פלילי. כשאדם מותקף בגלל מה שכתב בעיתונו, ותוקפיו נענשים ב-16 ימי מאסר בלבד, הרי שהמסר ברור: מכות עדיפות על דיון. אני חושש שזהו שיעור מסוכן. ישוב שמבקש לבנות חברה חופשית ודמוקרטית אינו יכול להרשות לעצמו שעורכי עיתונים ייראו מאגרוף.
אני מבקש להזכיר: הוויכוח הציבורי הוא הכלי היחיד שיש לנו נגד שגיאות מדיניות. מי שמשתיק עיתונאי, גם אם הוא חולק על דעותיו, משתיק את הדמוקרטיה בהתהוותה.
איני מוכן לעבור על המספר הזה בשתיקה: 17,817 יהודים רשומים במשרד העלייה בוורשה ואין בידיהם סרטיפיקטים. שבעה-עשר אלף ושמונה מאות. כל אחד מהם אדם, משפחה, חלום. וכל אחד מהם מחכה שמישהו בארץ ישראל, בלונדון, בז'נבה, יעשה משהו. ומה אנחנו עושים? מקימים ועדות.
אני אומר: די לנו מדיפלומטיה שקטה ומנומסת. התזכיר שהוגש לוועדת המנדטים השבוע מדבר על 3% מתקציב החינוך - ובצדק. אך תזכירים לבדם אינם פותחים שערי ארץ. אנחנו צריכים לעמוד ולתבוע - בקול רם, בלי בושה - את מה שהובטח לנו בהצהרת בלפור ובכתב המנדט.
