האם יש מקום למסורת בחיי הציוני המודרני, או שזו צריכה להיוותר מאחור?
שרה מזרחי
מחנכת דתית בירושלים
אני מבקשת לשאול: מה נותר מן הציוני אם תיקח ממנו את שבת, את הפסח, את קריאת איכה בכותל? השבוע ראיתי בעיניי אלפי יהודים עולים לכותל המערבי בליל תשעה באב, ולא היה ביניהם חסיד שאינו ציוני או ציוני שאינו מתפלל. הבניין הלאומי שלנו עומד על יסודות של דורות - והציוני שחושב שיכול להתחיל הכול מחדש, בלא מורשת, בונה על החול.
אינני אומרת שאין צורך בחידוש. העברית המתחדשת, בתי הספר, האוניברסיטה - כל אלה מבורכים. אך חידוש שעוקר שורש אינו חידוש, אלא הרס. המסורת אינה שרשרת ברזל - היא עמוד השדרה.
רחל גולדשטיין
מארגנת ועד נשים בהסתדרות, חיפה
מסורת? בואו נדבר בגלוי. המסורת אומרת שמקומי במטבח ושאיני עדה בדיני ממונות. המסורת מחלקת את בית הכנסת לשניים ונותנת לי את העזרה שמאחורי הפרגוד. אני מארגנת פועלות בחיפה, ואני רואה כל יום נשים שהמסורת שומרת עליהן - כלואות. הציונות שלנו באה לשחרר, וכשהשחרור מגיע לסף בית המדרש הוא נעצר.
אני לא אומרת לשרוף ספרים. אני אומרת שהשאלה אינה 'מסורת כן או לא' אלא 'מסורת של מי'. כשהפועלת תשב בוועד ותצביע - שם יהיה מקום גם למסורת חדשה.
אברהם קליגמן
סוחר ירושלמי מן הציבור החרדי
אין רוחי נוחה מעצם השאלה. 'האם יש מקום' - כאילו המסורת היא אורח שצריך לבקש רשות כניסה. בית המדרש עמד כאן לפני שהגיעו הנוער העובד עם דגליהם האדומים, ויעמוד כאן אחריהם. מי שרוצה לבנות ארץ בלא תורה, שיסתכל על עמי אירופה - מה עלה בגורלם כשהשליכו את האמונה.
אני רואה את הצעירים בתל אביב, רוקדים בשבת, אוכלים בלא ברכה, וקוראים לזה 'חירות'. אני רגיל לראות דברים אחרת. מן הראוי שהציונות תזכור שבלא יסוד של קדושה, כל הבניין הזה הוא ארמון בלא מזוזה.
מרים סוקול
עולה חדשה מגליציה, בעלת חנות בתל אביב
כשעליתי מגליציה, אימא שלי ארזה לי בתוך הצרור מפת שבת ונרות. היא לא ידעה מה זו ציונות, היא ידעה מה זה בית יהודי. ועכשיו אני כאן, בחנות קטנה ברחוב נחלת בנימין, ובערב שבת אני מדליקה נרות - לא כי מישהו ציווה עליי, אלא כי בלא זה הבית ריק מבפנים.
אני לא אדם של ויכוחים גדולים. אני רואה שגם הפועלים שאומרים 'אין אלוהים' יושבים לסדר פסח. המסורת לא צריכה רשות - היא כבר בפנים.
שבוע שנפתח בבשורת המלווה הבריטי ונסגר באישורו בבית הנבחרים העמיד שאלות יסוד: מה משמעות הכסף הזה, למי הוא יגיע, ומה ילמד אותנו המשבר הצרפתי על עתידנו? ליד אלה לא שקטה מחאת הפועלים על האבטלה ועל חלוקת עבודות ציבוריות לערבים בלבד. חמישה כותבים מן הישוב משתתפים השבוע בבימת הדעות.
ערבות בריטית בסך ארבעה וחצי מיליון לירות לפיתוח ארץ ישראל - נמל חיפה, מסילות ברזל, כבישים ובתי ספר - היא ללא ספק הידיעה הגדולה של השבוע. אולם השאלה אינה רק כמה כסף, אלא כיצד ייחלק, מי ייהנה ממנו, ומה יהיה חלקו של הפועל העברי בעבודות הפיתוח. במקביל, הפרנק הצרפתי קרס ושלושה ראשי ממשלה התחלפו בשבוע אחד - לקח חי לכל מי שסבור שיציבות כלכלית מובנת מאליה.
❖
המלווה הוא הזדמנות - אם המסחר לא ייחסם
שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד קטן בתל אביב
אני חושש שבשמחת הבשורה נשכח את העיקר. ארבעה וחצי מיליון לירות הם סכום עצום, ונמל חיפה לבדו ישנה את פני המסחר בארץ. אך לפי חשבוני, השאלה המכרעת היא: האם הכספים הללו יגיעו גם למסחר המקומי, לאשראי לבעלי מלאכה קטנים, לשיפור הדרכים בין תל אביב ליפו ולשרון - או שייבלעו כולם בפרויקטים גדולים שרק הממשלה והקבלנים הגדולים נהנים מהם? מנסיוני, כשכסף גדול זורם, הסוחר הקטן הוא האחרון שרואה אותו.
ואשר לפרנק הצרפתי - יש כאן לקח ישיר. מטבע שאינו יציב הורס את אמון הסוחר, ואמון הסוחר הוא היסוד. אני מבקש מכל מי שחוגג השבוע לזכור שפיתוח בלא יציבות כלכלית הוא בנייה על גבי רעידת אדמה.
❖
עבודות ציבוריות לערבים - והפועל העברי באבטלה
אשר לוריא, פועל-בניין ומארגן קואופרטיבי מחיפה
אני רוצה להציג חשבון פשוט. ממשלת המנדט מפרסמת עבודות ציבוריות בסלילת כבישים ובבניין - ומעסיקה פועלים ערבים בלבד. במקביל, מאות פועלי בניין יהודים יושבים בחיפה בלא עבודה. אני שואל: מה הטעם באישור מלווה של מיליונים אם העבודה הממשית תחולק למי שמוכן לעבוד בשכר נמוך יותר, ולא למי שבנה את הארץ הזו?
הפיגום אינו מכיר לאום, אך חשבון השכר כן. כשהממשלה מעסיקה בשכר של שמונה גרוש ליום, שום פועל עברי אינו יכול לכלכל משפחה. אני דורש דבר מעשי: שיירשם בתנאי המלווה חלק מוגדר לעבודה עברית. בלא זה, המלווה הוא מסמך יפה ותו לא.
❖
שלושה ראשי ממשלה בשבוע - מה ילמד הישוב מצרפת
ד"ר נתן אמיתי, מרצה ירושלמי לענייני חברה ולשון
דומני שהשבוע הצרפתי צריך להטריד אותנו יותר מכפי שאנחנו מודים. בריאן נפל, הריאו נפל, פואנקרה הקים ממשלת חירום - והפרנק, שירד מ-200 ל-239 ללירה, סיפר את הסיפור האמיתי: כשפוליטיקאים מתקוטטים, המטבע משלם את המחיר, ואחריו הציבור.
אני מבקש להזכיר שגם אנחנו בונים מוסדות - ועד לאומי, הסתדרות, אספת נבחרים. אם לא נלמד מצרפת ששסע פנימי בלא מידה הורס, נמצא את עצמנו במקום דומה. הויכוח בין מחנות בישוב הוא בריא, אך כשכל מחנה שולל את זכות הקיום של השני, מגיעים לאנרכיה.
❖
המלווה הוא הון - והשאלה היא של מי
צבי לנדסברג, פועל דפוס מחיפה, חבר פועלי ציון שמאל
אני מסרב להצטרף לחגיגה. מלווה בריטי בסך ארבעה וחצי מיליון לירות - למי? לנמל חיפה, שבו יעבדו פועלים ערבים בשכר רעב? למסילות ברזל שרווחיהן יזרמו ללונדון? הבורגנות הציונית שמחה כי ההון בא, אך ההון אינו בא לשחרר - הוא בא לנצל. כל לירה מן המלווה הזה תיפרע בריבית, וריבית זו תיגבה מעבודתו של הפועל.
ומה בדבר פועלי הרכבת שהפגינו בחיפה - חמש מאות איש, יהודים וערבים יחד, נגד ביטול חופשותיהם? זו הסולידריות האמיתית, לא נאומי ויצמן בלונדון. הפועל היהודי והפועל הערבי עומדים מול אותו מעביד - המנדט הבריטי. את זה לא יספר לכם ויצמן.
❖
גימנסיה הרצליה, 54 בוגרים - ואיפה הבנות
אסתר רזיאל, פעילה ציבורית למען זכויות נשים בירושלים
הנציב העליון פלומר ביקר בגימנסיה הרצליה והעניק תעודות ל-54 בוגרים. מחזה יפה, ללא ספק, וכותרות נאות בעיתונים. אך אני מסרבת להסתפק בכך. כמה מן ה-54 הם בנות? ומה מחכה לבוגרות: אוניברסיטה, משרד, בית ספר - או חזרה למטבח?
המלווה הבריטי כולל כספים לבתי ספר. אני מבקשת להזכיר שבית ספר אינו בניין בלבד אלא שאלה: מי לומד ומה לומדים. אם ארבעה וחצי מיליון לירות ייכנסו לארץ ולא ישנו דבר במעמד האישה בחינוך ובעבודה, נפסיד את ההזדמנות. אין אני מוכנה שהפיתוח יהיה של גברים בלבד.
קווי מחלוקת
מלווה הפיתוח: האם זו הזדמנות כלכלית (גלבוע, רזיאל) או כלי ניצול אימפריאלי (לנדסברג)?
עבודה עברית: לוריא דורש מכסה מוגדרת לפועל העברי; לנדסברג מציע סולידריות בין-לאומית של פועלים ללא הבחנת לאום.
הלקח מצרפת: ד"ר אמיתי מזהיר מפני שסע פנימי; לנדסברג רואה בקריסת הפרנק הוכחה לכישלון הקפיטליזם.
בקצרה
ויצמן מבטיח קרקעות בבית-שאן ובנגב - אך מאימתי הבטחות הופכות לאדמה תחת רגליים?
מגיפת הטיפוס בעמק: 130 חולים ו-6 מתים. השאלה הפוליטית: מדוע לא הגיע מסע החיסונים קודם?
בובי ג'ונס זכה בגולף - וקוראינו בתל אביב לומדים שספורט הוא דיפלומטיה בלבוש אחר.
שביתת הפחם בבריטניה נכנסת לחודשה השלישי: אף שהשביתה הכללית תמה, הכורים ממאנים לשוב, והמשק הבריטי מדמם. לקח למי שסבור כי שסע בין הון לעבודה נפתר מעצמו.
