ביום ראשון האחרון התכנסו מאות מאנשי הרוח, הספרות והפוליטיקה בתל אביב לחגוג את יום ההולדת השבעים של אשר צבי גינזברג, הידוע בעטו של אחד העם. ראש עיריית תל אביב מסר לו את תעודת אזרחות הכבוד של העיר, והקהל קם על רגליו. אך מי שמכיר את האיש יודע כי לא לכבוד הוא נושא את עיניו, אלא לשאלה שליוותה אותו כל חייו: מה תהיה תרבותו של העם היהודי בארצו.

אשר צבי גינזברג נולד בשנת 1856 בסקווירה שבאוקראינה, בבית חסידי צנוע. כילד חריף-שכל למד תורה ותלמוד, אולם כבר בנערותו החל לקרוא בספרי ההשכלה שהגיעו מברלין ומווינה. הוא לא פרש מן היהדות כדרך משכילים רבים, אלא ביקש לעצב מחדש את צורתה.

בשנת 1889 פרסם את מאמרו הראשון, 'לא זה הדרך', שהפך לאבן פינה בוויכוח הציוני. גינזברג תקף את חובבי ציון בטענה שהם שוקדים על בניין חומרי בלא לבנות קודם את התשתית הרוחנית. העיקר, לדבריו, אינו כמות המתיישבים אלא איכות התרבות שהם יוצרים. המאמר רגז רבים, ולא מעטים טענו כי הוא מערער את המעשה בשעת הצורך הדחוף.

בשנים שלאחר מכן עמד אחד העם בראש מערכת 'השילוח', כתב העת העברי שהפך לבמה המרכזית של הפובליציסטיקה העברית. מן העמודים הללו הציג את תורתו: הציונות חייבת להיות תחילה תנועה תרבותית-רוחנית. רק כשתעמוד ארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי, כ'אור לגויים' פנימי, תצדיק את קיומה. את השאלה הזו העמיד בפני הרצל עצמו בקונגרסים הציוניים, ולא חת מן המחלוקת.

בשבת נחמו זו, כשהעיתונים חוזרים ממנוחת תשעה באב, אפשר לומר שאחד העם הוא עצמו מעין שבת נחמו של הציונות: מזכיר לנו שיש משהו מעבר לבטון ולמסמרים, ושבלא תוכן רוחני אין כלי מחזיק ברכה. אם יש דבר שאפשר ללמוד משבעים שנותיו, הוא שהשאלה 'מה אנחנו בונים כאן' חשובה לא פחות מן השאלה 'כמה אנחנו בונים'.

ידיעה שהגיעה ממוסקבה ביום חמישי בישרה את מותו הפתאומי של פליקס אדמונדוביץ' דזירז'ינסקי, ראש האוגפ״או ויושב ראש המועצה הכלכלית העליונה. מעטים בני אדם בדור הזה עוררו פחד כה עמוק בקרב מיליונים, ומעטים נשאו את לפיד המהפכה באותה אש קרה ושיטתית. דזירז'ינסקי מת בן 49, ומורשתו, מנגנון טרור ממלכתי מאורגן, חיה אחריו.

נולד בשנת 1877 באחוזה ליד מינסק, בן למשפחת אצילים פולנית-קתולית. בנערותו חלם להיות כומר, אולם בגיל שבע-עשרה הצטרף לתנועה המרקסיסטית ונעצר בפעם הראשונה. מכאן ואילך חייו היו שרשרת של מעצרים, גליות לסיביר, בריחות וחזרות לפעילות מחתרתית. סך הכול בילה כאחת-עשרה שנים בבתי כלא ובגלות.

כשפרצה מהפכת אוקטובר 1917 היה דזירז'ינסקי מן המקורבים ביותר ללנין. חודשיים לאחר תפיסת השלטון, בדצמבר 1917, הפקיד לנין בידיו את הקמת הצ'קה - הוועדה המיוחדת למלחמה בחבלנות ובמהפכה-שכנגד. מנגנון שהחל כגוף קטן הפך תוך חודשים לזרוע הטרור של המשטר, וראשו, שנקרא בפי עצמו 'חרב המהפכה', הפעיל אותו ביד שאינה רועדת.

בשנות מלחמת האזרחים (1918-1921) פעלה הצ'קה בלא מעצור. עשרות אלפים הוצאו להורג, מאות אלפים נעצרו. דזירז'ינסקי האמין כי הטרור הוא כלי הכרחי בידי המעמד הפועל, ואמר בגלוי כי מי שאינו מוכן להשתמש בכוח אינו ראוי למהפכה. יריביו - ושמם לגיון - כינו אותו 'פליקס ברזל', אך לו עצמו הכינוי לא הפריע.

עם מותו של דזירז'ינסקי נסגר פרק ראשון בתולדות מנגנון הטרור הסובייטי, אך המנגנון שהקים ימשיך לפעול - ואולי בלא ריסון הדמות האישית שיצרה אותו. מוסקבה הכריזה על אבל לאומי, אולם מיליונים ברחבי ברית המועצות לא יתאבלו.