מעתמול · Wayback News - עיתון יומי בעברית שמציג: היום, בדיוק לפני 100 שנה. ידיעות מארץ ישראל ומן העולם, יום שישי, י״ד בחשון תרפ״ז, 22 באוקטובר 1926.

רשימה בעתון ״הארץ״, מאת פינחס שיפמן, עומדת על שאלה אחת הנשאלת בשני מקומות. בגולה שואלים את העולים למה הם עולים, וכשהם דורכים בראשונה על אדמת הארץ מקבלים את פניהם כאן בשאלה מיוחדת: למה באתם.

שאלת הגולה, כותב בעל הרשימה, מובנת ופירושה בה, שכן קשה המשבר בארץ ואלפים חדשים לא יישאו בכורו. אבל שאלת הארץ, הנשאלת בפי תושבים מכבר ואף בפי ציונים, היא החידה הסתומה. לדעתו אין המשבר, הרעב וחוסר העבודה עצמם הדבר הקשה; הקשה הוא המשבר הנפשי הבא בשעה שהעומדים במערכה מתחילים לשאול למה, ומשבר כזה קודם למפלה ממש.

ומכאן בקשתו: שיפרשו את השאלה ויגדירוה, כי הגדרתה חצי פתרונה. העולים החדשים, הוא כותב, לא באו לבקש כאן שלוות חיים אלא יסודי יצירה ועבודה, ואת התשובה ימצאו מעצמם מתוך מלחמת החיים.

מכתב מאחת המושבות מוסר שני דברים הכרוכים זה בזה. תקציבו של בית הספר שבמושבה הוא כשש מאות לירות מצריות, וחלק ממנו בא מתקציבה של הממשלה; ומפני שלא נפרעו למחלקת החינוך כשלושים לירות סגרה המחלקה את בית הספר בעצם ימי הלימודים, כחודש ימים. אחרי בקשות רבות הסכימה המחלקה להחליף את שטר החוב ורק אז נתנה פקודה לפתוח את בית הספר; ומשנפתח אחרי החגים נשלחו למושבה שני מורים בלבד במקום ארבעה שהיו בשנה שעברה.

ושאלת המים לא נפתרה. המעין שממנו מסודרת האספקה מניב בימות הקיץ כארבעה עד שמונה מטרים מעוקבים ביום, ואין בהם די אף לשתייה; הפיק״א התקינה בו תיקונים, ובהם בריכה שתקבל את המים בלילה ותספקם למחרת, ולא הועילו התיקונים מפני מעוט המים. בעלי המכתב מבקשים הלוואה לאספקת מים, או שיצורף אל המושבה שטח קרקע סמוך שבידי הפיק״א, שיאפשר להוסיף מתיישבים ולהכפיל את מספר האיכרים. שם המושבה נדפס מטושטש ואין אנו מעתיקים אותו.

נמסר כי ה׳ ברנרד ברון, הנדיב היהודי מבריטניה, שלח לקרן היסוד סכום שני כשיעורו של הסכום שנדב לפני שבועות אחדים, ומלבד זאת השקיע מאה אלף לירות בחברת רוטנברג.

בעל הרשימה בעתון מוסיף כי ידיעות כאלו אינן מעודדות בלבד אלא גם מזכירות מה שאין נעשה: גבירים יהודים יש באנגליה, בצרפת, בבלגיה, באיטליה, בגרמניה ובאוסטריה, ואין צריך לומר בארצות הברית ובקנדה, והשאלה מי הולך לבקשם ולמצאם. ומקום הבקשה, לדעתו, בקרב יוצאי מזרח אירופה שיצאו בחמישים השנים האחרונות אל ארצות המערב, עסקו בפרקמטיה והצליחו.

רשימה מאת אברהם אלמאליח מביאה את מכתב החוזר שבו נוסדה ״התאחדות המושבות ביהודה״, מן הימים שלפני מלחמת העולם. בחוזר נאמר כי המחשבה על הסתדרות עברית כללית בארץ ישראל חודרת אל השדרות הרחבות של הישוב, אלא שהסתדרות כזאת אינה נבראת יש מאין: תחילה צריכות להסתדר הקהילות כל אחת לעצמה, וקהילות מגוון אחד, כקהילות הערים או קהילות המושבות, להתאחד אחר כך ביניהן. המושבות היו היחידות שהיה להן עבר של הסתדרות פנימית, ולפיכך לא המתינו להסתדרות הכללית המקווה.

על פי האספות הכלליות של באר טוביה, גדרה, רחובות, נס ציונה, באר יעקב, ראשון לציון ופתח תקוה הוחלט כי כל המושבות מתאחדות להסתדרות אחת. ואלה המטרות שנמנו בחוזר: להחזיק ולהגן על הזכויות שחוקי הממשלה מזכים בהן את המושבות, ולשם כך נבחר בא כוח אחד לכולן; להשתדל לפני הממשלה שתאשר את ההתאחדות באישור רשמי; לברוא יחס טוב בין המושבות ובין שכניהן ולהסיר שנאת חינם; ולחזק את מעמדן הכלכלי ביסוד סינדיקטים על בסיס קואופרטיבי, באחריות המקנה ובתיקון דרכים. החוזר חתום בראשון לציון, ב׳ בכסלו התרע״ד, בידי הועד הפועל של ההתאחדות.

ההתאחדות שבגליל התהוותה כמעט באותה שעה וקיבלה צורה אחרת לגמרי. בעוד שביהודה לא הקיפה את כל המושבות, הקיפה ההתאחדות בגליל את כל נקודות הישוב שבגליל התחתון, המושבות והחוות, ואף להסתדרויות הפועלים ול״שומר״ היו באי כוח בועד הפועל שלה; והדבר עשה אותה דמוקרטית יותר והרבה את השפעתה על הישוב שם.