רשימה בבטאונה של אגודת המהנדסים והאדריכלים בארץ ישראל קובלת על הממשלה, שהיא מתעלמת, לדברי האגודה, מקיומו של ארגון טכני בארץ.
ההוכחה שמביאה האגודה היא זו: הודעות הממשלה על משרות גבוהות במחלקת העבודות הציבוריות פורסמו בעתוני לונדון בלבד, ובכך נמנעה מן המהנדסים ומן הטכנאים שבארץ האפשרות להתחרות על המשרות האלה.
לדברי הרשימה עומד הדבר בניגוד להבטחה שנתנה הממשלה לאגודה בששה עשר ביוני שנת אלף תשע מאות עשרים וארבע, בשעה שפנתה האגודה אל משרד המושבות בלונדון. כשנתפרסמו המודעות בעתוני לונדון ביוני שעבר פנתה האגודה אל הממשלה והתקבלה לראיון אצל הנציב העליון, והתשובה, כותבת הרשימה, באה עתה בדמות המשך פרסומן של אותן מודעות עצמן.
מכאן מסקנתה של האגודה, ואנו מביאים אותה בשמה ולא בשמנו: מחלקת העבודות הציבוריות מוחזקת כמונופולין בידי מהנדסים ואדריכלים אנגלים, ומהנדסיו של משלם המסים הארץ ישראלי מוצאים מכלל התחרות.
ולמי שאינו מצוי אצל סדרי הממשלה נאמר במה עומד הויכוח. משרה במחלקת העבודות הציבוריות אינה משרה של פקידות בלבד: היא קובעת מי מתכנן כביש, מי בודק תכנית בנין ומי חותם על היתר. ארגון של בעלי מקצוע שבארץ טוען אפוא לא על משכורת אלא על מקומו בסדר הזה, ועל השאלה אם מי שיקבע את צורתה של הארץ ישב בה או יבוא אליה.
הרשימה מונה עוד קובלנה על יחסה של הממשלה אל האגודה, ואולם נוסחה ירד מן הדפוס ולא עלה בידנו לקראו. מה שלא קראנו לא כתבנו.
מי יבנה את בנין המכללה
באותו גליון של הבטאון באה מחאה על מסירת עבודת הקמתו של הבנין הראשי של המכללה העברית לאדריכל שאינו יהודי. לפי הנמסר עומדת לבוא לארץ הגברת רוזנבלום, שידה במפעל, ועמה מר מירס, חתנו של פרופסור גדס, ושניהם עסקו בתכניות.
האגודה כותבת כי הידיעה עוררה רגש רב בין האדריכלים שבארץ ותעורר כמותו בעולם היהודי כולו. הטענה היא זו: הודגש תמיד כי המכללה העברית שעל הר הצופים צריכה להיות מרכז למדע היהודי, לרוח היהודית ולתרבות היהודית, ונעשו מאמצים להביא אל המלאכה אישים מצויינים שבעם ולאסוף למענה כספים מידי רבים.
ולפיכך, כותבת האגודה, נמסרת כאן העבודה שהיא עיקרו של הבנין לידי מי שאינו מן העם הזה, ובקשתה שיינתן גם לאדריכלים היהודים להשתתף במלאכה.
אין אנו באים להכריע בשאלה זו, ואין בידינו תשובתם של מנהלי המכללה. שני דברים ראוי לרשום: האחד, שהמחאה באה מגוף מקצועי ולא מגוף מפלגתי; והשני, שהיא נסמכת על אותו נימוק עצמו שנבנה בו הבית מלכתחילה, שיהיה בית של עם ולא בית של תרומה בלבד.
פלומר קורא לשני רגעי דממה
הנציב העליון, הלורד פלומר, פרסם קריאה אל תושבי ארץ ישראל לקראת יום שביתת הנשק שיחול באחד עשר בנובמבר. בקריאה הוא מזכיר כי יום זה הוא יום השנה השמיני לשעה שהושלם השלום לאחר המלחמה הגדולה, ומקווה שיחוגו אותו הכל כיום זכרון קדוש לנשמותיהם של אלה שנפלו.
ואלה בקשותיו המעשיות: שיבואו התושבים ביום הזה אל בית תפילה; שישביתו כל האזרחים את מלאכתם בשעה אחת עשרה לפני הצהרים ויקיימו, ככל האפשר, שני רגעי דממה. כל משרדי הממשלה יהיו סגורים עד שתים עשרה בצהרים.
הקריאה נדפסה בשני העתונים שבידינו, באנגלית ובעברית, והנוסח העברי חתום בשמו ובתוארו של הנציב. אין בה פקודה ואין בה קנס, וכל כולה בקשה; וזו דרכה של ממשלה כשהיא מבקשת דבר שאין בידה לכפות אותו על שוק ועל בית מלאכה.
יום שביתת הנשק הוא יומה של האימפריה ולא יומו של הישוב. ואולם בקשה לשבות ממלאכה בשעה אחת עשרה ולעמוד שני רגעים בדממה נוגעת לכל מי שיימצא באותה שעה בשוק, בנמל או בבית מלאכה; על כן הבאנו את עיקריה כלשונם.
בולדווין בראש פרו ירושלים
מלונדון נמסר כי מר סטנלי בולדווין, ראש הממשלה, קיבל לראיון ארוך את סיר רונלד סטורס, המושל היוצא של ירושלים והמושל הנבחר של קפריסין.
באותו ראיון עשה סיר רונלד את אחד ממעשי הנימוס הרשמיים האחרונים שלו למען ירושלים: הוא הביא את ראש הממשלה לקבל על עצמו את נשיאות הכבוד של אגודת ״פרו ירושלים״, וראש הממשלה נענה להזמנה.
אגודה זו עוסקת, כידוע לקוראינו, בשמירת מראיה של העיר העתיקה ובחידושן של מלאכות ישנות שבה. נשיאות כבוד אינה משרה ואינה תקציב, והיא שם שנקשר בגוף; ואולם כשהשם הוא שמו של ראש ממשלת בריטניה אין זה דבר קטן לאגודה שכל מעשיה בתרומות ושכל כוחה בדלת שתיפתח לפניה.
הידיעה על יציאתו של סיר רונלד מלונדון הובאה אצלנו כבר ואין אנו חוזרים עליה. החדש שבמברק של היום הוא הראיון עצמו והסכמתו של ראש הממשלה, ולא דבר אחר.
לשאלת הכותל המערבי
באחד מעתוני הבוקר נתפרסם מכתב למערכת בדבר פגיעות ביחידים בכותל המערבי, והמכתב חתום בידי שנים מרבני ירושלים. לפי הנמסר בו השליכו ערבים, בשעת תפילתם של היהודים, דברים מעבר לגדר, ואלה פגעו במתפללים.
העתון מוסיף על המכתב רשימה משלו, ובה הוא שואל מה עושה ההנהלה הציונית כדי שמעשים כאלה לא יישנו. עיקר טענתו אינו במעשה עצמו אלא בהרגל: כותב הרשימה אומר כי תושבי ירושלים הורגלו בצרות ונוטים לשאת אותן בשתיקה, ושתיקה זו היא שמביאה לכך שהמעשים חוזרים ונשנים.
פרטי המאורע עצמו ירדו מן הדפוס: אין בידנו מספר נפגעים, אין שמות ואין מועד. שלושה דברים בלבד ברורים, שהיה מקרה, שנשלח עליו מכתב, ושהעתון תבע תשובה מן המוסד העליון.
ומן הראוי לומר מה מונח מתחת לויכוח הזה. הרחבה שלפני הכותל המערבי צרה, והמקום אינו ברשותם של המתפללים, וסדרי התפילה בו נקבעים בפועל לפי מה שהיה נוהג בימי התורכים. כל תלונה על מה שנעשה שם נופלת אפוא בין שלוש רשויות, הממשלה, מוסדות הישוב ובעלי המקום, ולפיכך היא חוזרת ונשנית ואינה נגמרת בשום משרד.