הויכוח שהיה בועד הלאומי על חוקת הבחירות לעיריות נסב בעיקרו על שאלה אחת: האם להביע משאלות מעשיות וצנועות שיש להן תקוה להתקבל על דעת הממשלה, או לקבוע עמדה פרינציפיונית כלפי הלקויים היסודיים של חוקה שאינה אלא חזרה על החלק העותומני מלפני חמשים שנה.
הועד בחר בדרך השניה, ועמד על דרישת תקונים יסודיים בשלושה דברים: זכות האשה, גיל הבוחרים והנבחרים, והצנזוס של המסים.
ולקורא שאינו יודע מה הוא צנזוס של מסים: חוקה כזאת אינה נותנת את זכות הבחירה לכל תושב, אלא למי שמשלם מסים מעל לסכום שקבעו. מי שמשלם פחות אינו בוחר ואינו נבחר, ואין זה משנה מה גילו, מה מקצועו ומה עשה בעיר. וכשהסכום גבוה, מצטמק הקהל הבוחר עד שאין הוא דומה עוד לקהל היושב בעיר.
ואולם הסעיף שעורר את הבירורים הנמרצים ביותר אינו אחד משלושת אלה. זהו הסעיף המבטיח לכל אחת משלוש העדות הדתיות באי כח בעיריות במספר המתאים למספר בוחריה. ה׳ קלוואריסקי טען במרץ נגד מה שקוראים לו ״הקוריה הלאומית״: היא עושה את ההתבדלות עיקר, והיא מכניסה יסוד פירוד לענינים מוניציפליים ומשקיים שצריכים להיות משותפים ונקיים מפוליטיקה לאומית.
ולשון כזאת אינה לשון של נימוסין. לפי הטענה הזאת, מי שבא לדון במים, בביוב ובמסי העיר אין לו צורך לדעת בשם מי הוא בא; ומי שמחלק את מושבי העיריה לפי עדות הופך כל דיון על תעלה לדיון על עדה.
הועד לא התעלם מנמוקיו. בדין וחשבון שלפנינו נאמר במפורש שלא יכול היה להסכים שיבטלו למעשה את זכות ההגדרה העצמית של העדות, ושהמוצא ההגיוני היחיד הן בחירות יחסיות על פי רשימות שונות; ומאחר שלדרישה הזאת לא הוכשרו עוד הלבבות, נשאר לעמוד על דרישת הקוריות הלאומיות.
וזה עיקרו של הדבר, ואין בו נצחון לאיש. מי שקורא את ההחלטה רואה שהועד מודה בטענת המתנגד, מודה שהפתרון הנכון הוא אחר, ומודה שהפתרון הנכון אינו אפשרי עתה; ומתוך שלוש ההודאות האלה הוא מחליט כפי שהחליט. נשארה אם כן טענתו רשומה ובלתי מקובלת, וזה גורלה של טענה שאין לה רוב.
נתינים זרים: הרוב הכריע
בשאלת זכות הבחירה לנתינים זרים הסכים הועד להצעת הממשלה השוללת אותה, ובצדה דרש תקון ארעי אחד לקראת הבחירות הקרובות.
ההשקפה שעמדה ביסוד ההסכמה היא זו: יהודי העולה לארץ ישראל צריך להתקשר אל הארץ ולהתאזרח בה, ולא לשבת בה כנתין של מדינה אחרת. ונגד ההשקפה הזאת נשמעו טענות חריפות. רבים אמרו שאין לערב ענינים מוניציפליים בפוליטיים, ושאין להעניש חלק גדול מן העולים על חוק נתינות המכביד עליהם את ההתאזרחות.
ההכרעה באה ברוב דעות ולא פה אחד, ובזה עיקרה. הוחלט לקיים את הסעיף כמו שהוא, ולדרוש תקון קטן אחד וארעי: שלבחירות הקרובות הראשונות יכניסו לרשימת הבוחרים גם את משלמי המסים שהגישו בקשות להתאזרחות ובקשותיהם לא עברו עדיין את כל המדורות הביורוקרטיים.
ומי שרוצה למוד את משקלו של התקון הזה יחשוב על אדם אחד. הוא יושב בעיר, משלם את מסיה, הגיש את בקשתו ומחכה לה. לפי הסעיף כמו שהוא אין הוא בוחר; לפי התקון הארעי הוא בוחר פעם אחת, והפעם הבאה תלויה בפקיד ובקצב עבודתו. הועד הסכים לעקרון ובקש להקל במעשה, וזו הפשרה שיצאה מן הישיבה.
אבן מהר הבית על המתפללים
בשבת ט״ו בחשון, בשעה עשר, נזרקה אבן מהר הבית על קהל המתפללים שעל יד הכותל המערבי.
הקהל היה קטן באותה שעה, והאבן לא פגעה באיש. השמש הביא שוטר ערבי, והתפלה לא הופרעה. ד״ר בראוור וה׳ מרדכי בן יחזקאל היו עדי ראיה, ושמותיהם נמסרים כאן מפני שידיעה כזאת ראויה לעדים בשמותיהם ולא לנוסח של שמועה.
ואין זו האבן הראשונה. האבנים שנזרקו בשבוע שעבר במוצאי שבת יצאו, כנראה, גם כן מאותו מקום. מאורע אחד הוא מקרה; שני מאורעות באותו מקום ומאותו כוון הם ענין שראוי שיתברר, ואנו רושמים אותו כדי שיהיה רשום.
מה נעשה בדבר לאחר שהובא השוטר לא נמסר לנו, ואף לא אם נפתחה חקירה. אנו מדפיסים את מה שנמסר, בלשון שנמסר, ואין אנו מוסיפים עליו.
קאופמן: תחרות ולא צירוף
ה׳ ר. קאופמן, מאגודת הארכיטקטים בארץ ישראל, שלח מכתב למערכת ובו תקון לידיעה שפרסמנו ביום הששי בדבר בנינה של המכללה העברית.
התקון אינו תקון של נימוסין אלא של עצם הדבר. הדרישה, כותב ה׳ קאופמן, אינה שיורשו ארכיטקטים יהודים להשתתף בעבודה, אלא שתיערך תחרות שבה יוכלו ארכיטקטים יהודים מכל העולם להשתתף.
וההבדל שבין שתי הנוסחאות הוא כל הויכוח. בקשה לצרף אדם אל עבודה היא בקשה של טובה, והנותן אותה נותן מרצונו ואפשר שלא ייתן. דרישה לתחרות היא דרישה של סדר, והיא אומרת שלא יחליט פקיד ולא ועדה מי יבנה את הבנין הראשי, אלא שיוצגו תכניות ויישפטו זו כנגד זו. הראשונה מבקשת מקום לארכיטקט יהודי; השניה מבקשת שתהיה דרך שבה יוכל כל ארכיטקט לבקש את המקום בעצמו, וגם להפסיד בה.
ואנו מדפיסים את התקון במקום שבו פרסמנו את הידיעה ובאותה אות. מי שכתב למערכת ומצא שלשונה אינה לשונו רשאי לכך, והמערכת חייבת בו.
פלומר: בגדי שרד ואותות כבוד
לקראת יום שביתת הנשק, האחד עשר בנובמבר, מקוה הנציב העליון שכל הקצינים ואנשים אחרים שיש להם בגדי שרד ילבשום באותו יום, ומי שאין לו בגדי שרד אלא אותות כבוד יענדם על חזהו.
הצו שלפנינו קובע גם את סדר היום הרשמי. בשעה תשע לפני הצהרים יניחו הנציב העליון וליידי פלומר זר על הצלב שבבית הקברות לחללי המלחמה, ובשעה עשר וחצי ישתתפו בתפלה בכנסית סנט ג׳ורג׳. בשעה אחת עשרה יינתן האות לדממה.
ויש בצו הזה דבר שראוי לשים אליו לב, והוא לשונו. אין בו צווי אלא תקוה: ״מקוה הנציב העליון״. פקודה אפשר לתלות על קיר ולאכוף אותה; תקוה של נציב עליון נוהגים בה כבפקודה מפני שהיא תקותו, ואין איש מבקש לבדוק מה יקרה למי שלא עשה כמוה. וזהו כוחו של שלטון שאין לו צורך לכתוב ״חייב״.
ולשאלה מי נכנס בכלל ״אנשים אחרים שיש להם בגדי שרד״ לא נמסרה תשובה. אנו מבינים מן הלשון שהכוונה גם לאנשי שרותים צבוריים ולמי שהיה בצבא ואינו בו עוד, ואולם זו הבנתנו ולא נוסח הצו. מי שאינו יודע אם הוא בכלל זה יוכל לשאול, ומי ששואל ביום כזה כבר השיב לעצמו.
הסתדרות שנוסדה בתרע״ד
הסתדרות יהודים כללית בארץ ישראל נוסדה בשנת תרע״ד, בשעת התעוררות לעבודה עצמית ולעצמאות הישוב, והדברים נמסרים מפי ה׳ ישראל בלקינד.
ההסתדרות תפעל, לפי ההודעה, לשיפור מצבם של הפועלים ושל האכרים, להגנה על זכויות היהודים בפני הממשלה, ולענין הבחירות למועצות. ועדות נוסדו בירושלם, ביפו, בחיפה, בגדרה ובחברון, בהשתתפות מאות רבות של חברים.
ולקורא שמבקש להבין כיצד נבנה כאן גוף צבורי, הנה הדרך בקצרה. בראשונה אדם אחד או חבורה קטנה; אחר כך שם ותקנות; אחר כך ועדות בערים, שבכל אחת מהן אנשים שאינם מכירים את אנשי העיר האחרת; ולבסוף הדבר שבשבילו נעשה הכל, והוא הכוח לדבר בשם מספר. חמשה אנשים הבאים אל הממשלה הם חמשה אנשים; חמש ועדות בחמש ערים הן הסתדרות.
ובאותה שעה עצמה: חמש ערים הן חמש ערים ולא הישוב כולו, ומאות רבות של חברים הן מאות רבות ולא רבבות. אנו מביאים את הידיעה כפי שנמסרה, ואת המנין נראה בבחירות.