ועדת המנדטים של חבר הלאומים דחתה את תלונתו של הישוב בענין חיל הספר, ועתון בירושלם טוען כי עשתה זאת על יסוד ידיעות שאינן נכונות.
בדין וחשבון של הועדה המתמדת לעניני המנדטים, במושב התשיעי של חבר הלאומים, נאמרו הדברים האלה: ״הקהלה מביעה חששותיה בנוגע לאופן הגיוס של כחות ההגנה או של המשטרה, והיא מראה ביחוד על הפקודה להגנת הגבולות. היא אומרת, כי חיל ההגנה מורכב רק מערבים. יש להעיר בכל זאת, כי בין ארבע מאות שבעים וחמשה חיילים של הג׳נדרמריה בארץ ישראל נמצאים מאה יהודים, ומלבד זאת אין הממשלה עושה הבדל גזע או דת כדי לקבל קנדידטים הרוצים להשתתף בגדוד ההגנה. התלונה איפוא אינה נראית מבוססת״.
ועתון שבירושלם חולק על הנמוק ולא על הנוסח. לדבריו הכל יודעים כמה יהודים ״נמצאים״ בחיל הספר: ממאה וחמשים מתגייסים יהודים נתקבלו שבעה בלבד, והשאר נדחו באמתלאות שונות או בלי אמתלאות כלל; וליהודים המעטים שבחיל אין שווי זכויות, לא בלשונם ולא במנהגיהם. המספר ״שבעה״ עשוי להיות בגליון שלפנינו אף ״שבעה או שמונה״, ולפיכך אנו מוסרים אותו בייחוס מפורש לאותו עתון ולא כמספר רשמי.
ושתי הטענות אינן סותרות זו את זו כמו שנראה בקריאה ראשונה, ודוקא בזה חריפותן. בג׳נבה נכתב ״נמצאים״, והוא תאר של מצב; בירושלם נכתב ״נתקבלו״, והוא תאר של פעולה. אפשר שיימצאו מאה יהודים בחיל שלם ובכל זאת לא יתקבלו אלא שבעה מתוך מאה וחמשים שבקשו להתגייס בשנה אחת, שכן האחד מונה את מי שעומד בשורה והשני מונה את מי שנדחה בפתח. הועדה ענתה על שאלה של אופן גיוס במנין של ראשים, ואין המנין תשובה לשאלה.
ועוד דבר אין בדין וחשבון, והוא שתי המלים האחרונות שבתלונה: לשון ומנהג. מספר אפשר לתקנו בגיוס, ולשון ומנהג אינם נתקנים בגיוס אלא בסדר שבתוך החיל עצמו, בפקודה שנותנים בה ובמאכל ובימי המנוחה. על אלה אין בנוסח שלפנינו מלה.
ולקורא שאינו בקי בסדרי ג׳נבה נאמר מה היא אותה ועדה. הועדה המתמדת לעניני המנדטים אינה ממשלה ואינה בית דין; היא גוף שקורא בכל שנה את דינו וחשבונו של כל שלטון מנדטורי, שומע את באי כחו, ומוציא מלפניו הערות. לפי הסדר הנוהג מגיעה תלונה מארץ מנדט אל הועדה דרך הממשלה המנדטורית עצמה, והיא מצרפת אליה את הערותיה; כלומר הועדה קוראת את התלונה ואת תשובת הנתבע כאחת, ואת המספרים היא מקבלת מיד אחת.
ומסרנו את הדרישה עצמה בעמוד השער בשני ועשרים בחודש, ואין אנו חוזרים עליה. מה שנתחדש הבוקר הוא פסק דינה של הועדה והטענה שהוא נשען על מספר שאינו אומר את מה שנראה שהוא אומר.
הועד הלאומי מחדש את דרישתו
בתזכיר שהגיש הועד הלאומי לועדת המנדטים עומדת דרישה אחת שהיא שתים: שווי זכויות גמור בענין ההגנה והבטחון. או שיתקבלו יהודים לחיל הספר על יסוד שווי זכויות אזרחי ולאומי גמור ושתיקבע בתוך החיל פרופורציה מתאימה לבני העמים השונים, כזו שנקבעה בשעתה ביחס למשטרה המעולה; או שתוצר בתוך חיל הספר יחידה מיוחדת ליהודים.
ומן התזכיר עצמו שתי לשונות שראוי להביאן ככתבן. האחת תביעה: ״שתנתן לו, לישוב, למעשה האפשרות הגמורה להשתתפות מלאה בכל יחידת הגנה ומשטרה״. והשניה הנמקה, ובה הטעם שבגללו אין הועד מקבל גדוד ערבי מיוחד: ״יש בו כדי להעשות בשעת כושר קן לתעמולה ולפעולה אנטי-יהודית ועל ידי כך ממילא אנטי-מנדטורית״.
וסדר הזמנים הוא עיקרו של הענין. לאחר שפרסמה הממשלה פקודה חדשה שלפיה יתקבלו מתגייסים ״בלי הבדל ופדות״, והודיעה למוסדות המרכזיים כי היא מוכנה לסבול בחיל הספר מאה יהודים או מאה ושלושים, ירד הסעיף השני מן הפרק: מי שהובטח לו גיוס שווה אינו תובע גדוד לעצמו. ועכשיו, לאחר שקיבל הועד תשובה קצרה וברורה שאין מקום ליהודים חדשים בתוך החיל הקיים, הוא מחדש את הסעיף ההוא ודורש הרכבת יחידה יהודית מיוחדת.
ענין חיל הספר שימש גם נושא לאינטרפלציות בבית הנבחרים הבריטי. ומנגד נשמעת בארץ עמדה מפלגתית אחרת: ה׳ ז׳בוטינסקי רואה את ההתישבות היהודית ואת יצירתם של כוחות הגנה כחלק מתכניתה הלאומית של הציונות, כלומר לא כתביעה מינהלית מן הממשלה אלא כסעיף בתכנית שלמה. בין שתי העמדות אין הכרעה בגליון זה, ואף לא בגליון שיבוא אחריו; הכרעה בענין כזה אינה נכתבת בעתון אלא בפקודה.
הסנדלרים נגד ועד הארגון
אגודת הסנדלרים בירושלם מבקשת לפרסם כי באספה הכללית שנקראה על ידי ועד הארגון הוחלט לנתק כל קשר בין האגודה ובין אותו ועד. הטענה שבהודעה היא שועד הארגון לא בא לארגן את בעלי המלאכה אלא להכניס פירודים ביניהם, ובמקום הסתדרות אחת ליצור שתים ואולי יותר, ושהפירוד רק מפריע למהלכה הרגיל של העבודה.
ועוד נטען בהודעה כי דורשי הארגון מתכנסים בכל שבת בין מנחה למעריב בבתי המדרשות, על אף איסור מוחלט, ושהדבר עורר התמרמרות מרובה. שתי הטענות אינן מאותו סוג: האחת טענה של מקצוע, והשניה טענה של מקום ושל יום.
ואנו מדפיסים צד אחד ואומרים שהוא צד אחד. ההודעה היא הודעתה של האגודה, ותשובתו של ועד הארגון אינה לפנינו; אם תגיע נדפיס אותה באותו מקום ובאותה מדה. ולקורא שאינו בקי בסדרי בעלי המלאכה נאמר מה השאלה שבבסיס: ועד ארגון הוא גוף שבא מן החוץ לאגד עובדים שאינם מאוגדים, ובמקצוע שיש בו כבר אגודה הופך כל נסיון כזה לשאלה מי מדבר בשם מי. במקצוע אחד יכולות לעמוד שתי הסתדרויות, וכל אחת מהן תאמר שהיא האחת.
הציונים הכלליים ובחירות העיריה
אמש נערכה בקלוב הציוני אספה של הציונים הכלליים, ובה נדונה שאלת הבחירות לעיריה. לאחר ויכוח הוחלט להציע למרכז המאוחד שמות לרשימת המועמדים למועצה העירונית, ובהם ד״ר גליקסון, ש. גולדברג ושנקר ועוד; ועוד הוחלט לקרוא לאספה מיוחדת שתדון בשאלה.
שאר השמות שברשימה באו בכתיב משובש, ואין דרכנו להדפיס שם שקריאתו מסופקת. שלושת השמות שלמעלה נקראים בבירור, ועל האחרים אנו אומרים ״ועוד״ ולא יותר.
ושתי מלים שבהחלטה ראויות לשימת לב, ״להציע״ ו״למרכז המאוחד״. אין כאן רשימה שנקבעה אלא שמות שמוצעים לגוף אחר, ואותו גוף הוא מאוחד, כלומר יושבים בו כמה מי שמציעים. מכאן ששלושת השמות שלפנינו אינם עדיין מועמדים אלא הצעה של סיעה אחת; ומה שיקבע את הרשימה הוא המשא ומתן שבין המציעים, ולא האספה שהתקימה אמש. ואף ההחלטה השניה אומרת זאת בלשונה: אספה שהחליטה לקרוא לאספה שניה באותו ענין עצמו היא אספה שלא גמרה.
מי בוחר לפי החוק המוצע
במאמר חתום שנדפס הבוקר בעתון שבירושלם נבחנת הצעת חוק הבחירות לעיריות, והוא פותח בחשבון של זמן. הממשלה מכריזה בכל הזדמנות שבאה לידה על החלטתה להתחיל בתקון הבחירות למוסדות השלטון העצמי המקומי, והדבר התחיל בימיו של סיר הרברט סמואל; אותה שעה נדחה הענין מסבות פורמליות, שכן חיכו קודם לאשורו של חוזה השלום עם תורכיה ואחרי כן לחוק האזרחות. המועצה המיעצת האמינה בשעתה כי הבחירות לעיריות הן ענין של שבועות אחדים; עברו יותר מחמש שנים, ורק עתה הופיעה הצעת החוק המקוה.
וחוק העיריות העותומני, מלפני כחמשים שנה, משנת 1877, נשאר בתקפו חוץ מן הפרק השלישי שבו, שבמקומו באים הסעיפים המתוקנים שבהצעה החדשה. כלומר, אין כאן חוק חדש אלא פרק אחד שהוחלף בחוק ישן; ומי שמבקש לדעת מה נשתנה יקרא את אותו פרק ולא את החוק כולו.
ובאותו פרק עומדת שאלת הכשירות: קנין, גיל ותשלום מסים. לפי ההצעה יהיו המשלמים את מסיהם ישר לעיריה חייבים בסכום מינימלי לשנה כדי שיוכלו להשתתף בבחירות, ולהבחר רשאי מי שמשלם מאה גרושים; וסוג אחד של משלמים, שתארו משובש בדפוס שלפנינו, יצטרך לשלם לא פחות מלירה מצרית אחת כדי שתהיה לו הרשות להשתתף בבחירות.
וכאן מביא הכותב מסמך שאינו נוח לממשלה. בישיבה האחת עשרה של המועצה המיעצת, שהתקימה ביום השביעי בספטמבר, הציעה הממשלה עצמה, לאחר ששמעה את חוות דעתם של חברי המועצה בישיבות הקודמות, שהזכות להשתתף בבחירות לעיריות תהיה לכל משלם לא פחות מעשרים וחמשה גרושים. ובפרטי הכל של הישיבה העשירית נכתב: ״אחרי הוכוחים הוחלט שהמשלמים את מסיהם ישר לעיריה יצטרכו לשלם לא פחות מעשרים וחמשה גרושים לשנה כדי שיוכלו להשתתף בבחירות״. שנתה של אותה ישיבה נשחקה בדפוס, ואין בידינו להשלימה.
ובשאלת הגיל מעמיד הכותב את הדברים זה מול זה: לא רק באנגליה אלא אף בבומביי נמצא שמי שהגיע לשנת העשרים ואחת ראוי ליהנות מזכות אזרח ולהשתתף בבחירות, ואילו המחוקק הארצישראלי עצמו קבע את גיל הבגרות בשמונה עשרה שנה. הגיל שבהצעת החוק עצמה אינו ברור בעתון, ולא נאמר כאן; ואולם הטענה עומדת גם בלעדיו, שכן אין היא טענה על מספר אלא על אדם אחד שקבע שני מספרים.
זכות האשה בבחירות העיריה
ובאותו מאמר פרק מיוחד לזכותה של האשה, והוא הפרק החריף שבו. המחוקק הארצישראלי, אומר הכותב, הוא טורקי מן הטורקים עצמם, והוא שומר בחרדה, מתקן ומחזק את הכבלים שעל האשה. לאשה בנפות תורכיה עצמה, ואף במחוזות החשוכים שבהן, יש יותר זכויות מאשר לאשה בארץ ישראל, שנחשבה בימי תורכיה לחבל מתקדם ומפותח בשל כשרונותיהם של יושבי עריה ובשל רבוי בתי הספר שבה.
ואף הודו מובאת להשואה. במחוזות רבים שבה, על אף הקאסטות וחדרי הנשים, יש לאשה הזכות לא רק לבחור אלא גם להבחר במועצות העירוניות; ובמאדראס ממנה הממשלה נשים למקומות במועצות העיריה. ובאותם חבלים מפגרים שבהם יש לאשה זכות לבחור ולא להבחר, הולכים החוקים ומשתנים, ואשתקד יצא חוק כזה בשביל ערי מחוז אחד.
ואין המאמר מסתפק בהשואה אלא מוסיף טעם מעשי. עניני העיר הם יפיה ונקיונה והדאגה לבריאות האוכלוסין, ובאלה, שואל הכותב, האין האשה מסוגלת להביא תועלת. זו טענה אחרת מטענת הזכות, ושתיהן יחד עומדות בכתוב.
ואנו מוסיפים הערה אחת. מאמר חתום בעתון אינו הצעת חוק ואינו תקון, ומה שיעמוד בחוק ייקבע במשרדי הממשלה ולא בעמודי העתונות. ואולם הצעת חוק שעומדת לדיון בצבור נדונה בלשון שהצבור מדבר בה, וביום שהתחילה בה הביקורת הראשונה נקבעו גם הנושאים שידובר בהם: הכשירות, הגיל והאשה.