מכתב לונדון שלנו, מרחוב פליט, מתאר את אוספי הכסף שעושים תלמידי בית החולים ברחובות העיר, ומעמיד עליהם שאלה אחת שאינה של לונדון בלבד.
שלושה דברים במדור הבוקר, ואין ביניהם ולא כלום אלא זה: בכולם אדם כותב על מה שראה או על מה שקרא, ולא על מה שנמסר לו בהודעה. מכתב מלונדון, כתבה בעתון עברי על כוכבי הראינוע, וביקורת על ספר זכרונות.
ולקורא הערה אחת מראש. שלושת הפרקים האלה נדפסו במקורותיהם בעמודים שחלקם קלוקל בדפוס, ולא הבאנו אלא את הקטעים הנקראים כראוי; במקום שלא קראנו לא השלמנו.
מן הארץ
מכתב לונדון: רחוב פליט
כותב מכתב לונדון שלנו, מרחוב פליט, בששה עשר באוקטובר: אספות הכסף ברחובות למען בתי החולים הן תמונה רגילה בעיר, ואין עובר ושב משתומם עליהן.
ואלה הדברים שהוא מתאר. בשבוע ״פליט סטריט״ של בית החולים ״בארט״ יורדים התלמידים אל הרחוב לאסוף כסף; בבית בוש נערכת מכירה פומבית של למעלה מאלף מנחות שניתנו לטובת בית החולים; והרחובות נפשטים בידי תלמידים במסכות, על מכוניות משא, המנגנים ג׳ז, והקהל משליך פרוטות.
והדבר נובע, לדבריו, מהנהלתם הפנימית של בתי החולים באנגליה, שחלקם נסמך כולו על תרומות הצבור ואין לו קצבה מן המדינה. ומכאן שאלתו, והוא מעמיד אותה בפירוש: אם ראוי שהמון החולים באנגליה יהיה תלוי בצדקת הצבור.
ואת התשובה שמשיבים לו הוא מביא בשמה ולא דוחה אותה. אומרים לו: בתי חולים הנסמכים על הצבור עומדים ברשות עצמם בהנהלת עניניהם, ואילו בבתי חולים נתמכי מדינה היתה המדינה מתערבת בתקנותיהם. כלומר, מי שנותן קובע, ועל כן מוטב שיהיו הנותנים רבים ואיש מהם אינו קובע לבדו.
ומי שקורא זאת כאן, בארץ שבה נבנים בתי חולים בכספם של נדיבים שמעבר לים, ימצא בכך יותר מחדשה מלונדון. השאלה אחת היא בשני המקומות, וההפרש בלשון בלבד: שם מכנסים אותה אל קופה שבקרן רחוב ואצלנו אל רשימת תורמים שבעתון, ובשני המקומות עומדת מטה אחת וממתינה למי שישלם בעדה.
מן העולם
כוכבי הראינוע בכתבה עברית
״דבר״ מביא בגליון של היום כתבת אנשים על כוכבי הראינוע, ואין היא ידיעה על מאורע אלא עיון בתופעה: כיצד נעשה שחקן בודד קנינו של עולם כולו.
הכתבה מספרת על רודולף ולנטינו, שכונה ״הגבר הכי יפה בעולם״, ושלפי הידיעות שבעתונים מת. שחקן של במה ושל ראינוע היה, והצבור בכל העולם נתן בו את עיניו במדה שלא נתן בשחקן אחר. ובאותה כתבה מסופר גם על צ׳ארלי צ׳אפלין, שביקר בפריס לפני שנים אחדות, ועתוני אירופה עסקו בביקור הזה ימים רבים.
ושאלה אחת ראויה לשימת לב דוקא מפני שהכתבה אינה שואלת אותה: ומה החדוש שבדבר. מפורסמים היו בכל דור: זמרת, שחקן, מטיף. אלא שהללו נראו בעיר אחת ובאולם אחד, ומי שלא ישב באותו אולם לא ראה אותם מימיו ולא ידע את פניהם. הראינוע הפך את הסדר הזה: הסרט נדפס במאות העתקים ונשלח בתיבות של פח אל מאות ערים, ואותם פנים עצמם, באותה תנועה עצמה, נראים בשבוע אחד בניו יורק, בברלין ובאלכסנדריה.
ומכאן גם הדבר שקשה להסבירו למי שלא ראה. אדם שלא שמע את קולו של השחקן מעולם, שאינו יודע את לשונו ולא היה בארצו, מכיר את פניו הכרה גמורה ומדבר עליו כעל שכן; ומשבאה ידיעה עליו, היא נקראת בכל מקום שבו נראה אותו סרט. ואין זו תהלתה של אמנות, ואף הכתבה אינה טוענת כך; זהו כוחה של מכונה המעתיקה תמונה אחת פעמים רבות.
״עולמי״, זכרונות של דור
ביקורת על ספר הזכרונות ״עולמי״ מאת מרדכי בן הלל הכהן נדפסה הבוקר, והספר מתאר את יהדות רוסיה בתקופה של תנועות חברתיות ושל התעוררות לאומית לאחר הפרעות של שנת אלף שמונה מאות שמונים ואחת.
והשנה הזאת היא ציר הספר ולא פתיחתו בלבד. דור שלם ברוסיה נחלק באותן שנים לשלוש דרכים: מי שנשאר במקומו וקיווה שתעבור הרעה, מי שפנה אל התנועות החברתיות שבארצו ובקש את תקנתו יחד עם תקנת כולם, ומי שאמר שאין תקנה אלא ביציאה. הכותב ראה את שלושתן בעיניו ומנה את אנשיהן בשמותיהם, וזה כל ערכו של ספר כזה.
ולקורא ראוי להעיר מה בין ספר זכרונות ובין ספר תולדות. ההיסטוריון יושב לאחר מעשה, מונה את הסיבות כסדרן ויודע במה נגמר הדבר; בעל הזכרונות אינו יודע בשעה שהוא זוכר, והוא מוסר את מה שנראה אז ולא את מה שיצא אחר כך. על כן ספר זכרונות אינו נקרא בשביל המסקנות שבו אלא בשביל הפרטים: מה אמרו בבית, מה נדפס בעתון, כמה עלה כרטיס, ומה חשבו באותה שעה שעתיד לקרות. אלה הדברים שאין ההיסטוריון מוצא אותם בשום ארכיון.
והספר נכתב עברית, ואף זה ענין. דור שדיבר בבית אידיש ובשוק רוסית ולמד בחדר עברית כתב את זכרונותיו באחת מן השלוש, ובחירתו היא עצמה עדות. מספר כרכיו של הספר ושנת הוצאתו אינם נקובים בביקורת שלפנינו, ואיננו מוסיפים אותם.