מנתח ״הדסה״ נפטר אחרי מחלה קצרה
קהל גדול הלך אחרי מטתו של ד״ר אריה שפירא, מנתח בבית החולים ״הדסה״ בתל אביב, שנפטר אחרי מחלה קצרה; ההלויה נערכה ביום הששי.
ד״ר אריה שפירא היה זמן רב מנתח ברוסיה ונשא שם תואר גנרל, ופעל בעבודה ציונית לפני בואו לארץ. בשנותיו האחרונות עבד בבית החולים ״הדסה״ שבעיר.
ובהספדים דברו חמשה, ואלה הם: ד״ר קצנלסון מטעם ההסתדרות הרפואית של ״הדסה״, ד״ר לבונטין מטעם ״הדסה״ תל אביב, ד״ר סלקינד מטעם ״הדסה״ ירושלם, ד״ר א. כהן מטעם ״הדסה״ חיפה, וד״ר שרמן מטעם ההסתדרות הרפואית העברית.
ורשימת המספידים הזאת היא עצמה ידיעה, ולא בשל השמות בלבד. ארבעה מחמשתם דברו מטעם ארבעה גופים של אותו ארגון עצמו, אחד כללי ושלושה של שלוש ערים; כלומר, רופא שעבד בבית חולים אחד ובעיר אחת נפרדו ממנו שלוש ערים. בית חולים אינו עומד לעצמו אלא קשור ברשת, והרשת נראית בדרך כלל בדין וחשבון שנתי ולא בבית עלמין.
וגילו של הנפטר, שנות עבודתו בארץ ומספר הנתוחים שעשה אינם בידיעה שלפנינו, ואיננו משערים אותם.
שתי אבלות בעיר
מודעות אבל רבות נדפסו הבוקר על מות עמינדב, בנו של ה׳ יל״ג כהנוביץ, מנהל הבנק למלאכה, שנקטף בדמי עלומיו אחרי מחלה כבדה. בין המודיעים: הנהלת המועצה וחבר הפקידים של הבנק למלאכה; התאחדות עולי רוסיה ואוקראינה בארץ ישראל, שהאב חבר בועדה; התאחדות עולי הומל וסביבותיה; ותלמידי מחלקה ג׳ בבית הספר למסחר ומחנכם, המביעים את צערם על מות חברם. ולמען הסר ספק: הנפטר הוא הבן, תלמיד בית הספר למסחר, ואביו הוא האבל.
ובאותו יום נמסר גם על מות ה׳ יעקב הק, מן הפירמה ״האחים הק״, יצרני תריסים מתקפלים, אחרי מחלה של שני חדשים. הוא היה בן בזל שבשוייץ ופעל בעבודה ציונית לפני בואו לארץ לפני שנתים, ובית החרושת לתריסים מתקפלים שניהל היה הראשון בארץ. ההלויה נערכה ביום החמישי בשעה חמש אחר הצהרים; ובין האבלים אמו, אחיותיו ואחיו בבזל, מיכאל הק אדריכל מתל אביב, וסופיה בולדה-הק מחיפה.
וארבע מודעות על נער אחד, ושתי ערים ושתי ארצות על סוחר אחד, מלמדות דבר על העיר הזאת. אדם שמת בה אינו נמנה על בית אחד: הוא נמנה על בנק, על התאחדות של יוצאי עיר אחת, על כתה בבית ספר ועל פירמה; והמודעות שנדפסות עליו הן, בלא כונה, רשימת החוגים שהוא היה שייך להם.
שני גני ילדים בשכונות
בימים אלה נפתחו בתל אביב שני גני ילדים חדשים: אחד בשכונת הרכבת, היא שכונת העגלונים, ואחד במרכז בעלי המלאכה שעל יד שכונת הצריפים ״בלפור״.
ומקומם של השנים הוא כל הידיעה. גן ילדים אינו נפתח במקום שבו יש מקום פנוי אלא במקום שממנו אין האם יכולה ללכת ולחזור; ושתי השכונות האלה הן של עגלונים ושל בעלי מלאכה, כלומר של אנשים העובדים מן הבוקר ואין בביתם מי שישב עם הקטן. מספר הילדים שנרשמו בכל אחד משני הגנים, שמות הגננות ושכר הלמוד לא נמסרו בהודעה שלפנינו.
עשרים וחמש שנה לאדריכל
ה׳ מכס שטינהרץ, חבר אגודת האדריכלים בארץ ישראל, חוגג עשרים וחמש שנה לעבודתו כאדריכל. הוא בא לארץ לפני שש שנים, עוסק בתעשית הבנין המקומית, היה חבר העיריה הראשונה בתל אביב ובפיתוח המחלקה הטכנית שלה היה בולט.
ושני המספרים שבידיעה אינם אחד. עשרים וחמש שנה של מלאכה ושש שנים בארץ אומרים שתשעה עשר מהן נעשו במקום אחר ובחמר אחר; ומי שלמד לבנות באבן של אירופה ובא לבנות בכורכר ובסיד שבחול הזה למד את מקצועו פעמַים. והמחלקה הטכנית של עיריה היא המקום שבו נבדקות תכניות הבנין לפני שניתן רשיון, ומי שהיה בולט בפיתוחה קבע, למעשה, מה ייבנה בעיר ומה לא ייבנה בה.
רשיון תרע״ד למסלות החשמל
״דאר היום״ מביא בהמשכים את תולדות הרשיון שניתן בתרע״ד לסלילת מסלות חשמל מירושלם עד בית לחם, להארת העיר במאור חשמלי ולהבאת מים מן המעינות הסמוכים.
ותחילה יבהיר הקורא לעצמו במה המדובר: אין זה רשיון חדש שניתן עתה, אלא פרק של תולדות העיר מלפני שתים עשרה שנה, שהעתון מביא אותו בהמשכים ומסיים אותו ב״עוד יבוא״. אנו מביאים אותו ככתוב שם, בלשון עבר.
הרשיון היה כתוב, לפי הנמסר, על שם ה׳ מברומטיס אפנדי, נתין עותומני מילידי קושטא, וניתן לחברה צרפתית שנתנה את הכסף. זמנו נקבע לארבעים שנה, ולממשלה שמורה היתה הזכות לקנות את המסלות אחרי חמש עשרה שנה; כסף הפקדון שהופקד בתור ערבות היה שלוש מאות אלף פרנק, ואם לא תתחיל החברה בעבודה בתוך ששה חדשים תקבל העיריה הירושלמית את הסכום.
בעל הרשיון התחייב לסלול מסלות טראם לאורך חמשה ועשרים קילומטר ממרכז העיר, בארבע מסלות מרכזיות: משער יפו עד עין כרם; משער יפו דרך מגרש הרוסים ומצד מאה שערים עד המוסד של שנלר; משער יפו עד השער החדש ומשם לכוון שער הפרחים עד שיך ג׳ראח; ומשער יפו עד ״הניקפוריה״ ומשם לבקעה. הנסיעה מירושלם לבית לחם נקבעה בשלושה גרוש במחלקה א׳ ובשני גרוש במחלקה ב׳; בכל עגלות החשמל הוקצה מקום מיוחד לנשים, והעגלות היו צריכות ללכת בכל יום עד חצות הלילה.
והמים היו צריכים לבוא ממעין פרה או ממעינות ערוב, ומחירם עד הבית ארבעה גרוש למטר מעוקב, מחיר נמוך בהרבה מן הקבוע בקושטא; החברה היתה צריכה להזליף מים ברחובות ולהעמיד עשרים סבילים עממיים לעוברים ושבים הצמאים למים. מחיר המאור החשמלי נקבע בארבעה גרוש וחצי בעד אלף נרות, ולבעלי המלאכה ולבתי המסחר שני גרוש וחצי, עם הנחה של חמשים למאה למוסדות הממשלה והעיריה, ומלבד זאת מספר פנסים גדולים ויפים, מארבע מאות עד חמש מאות נרות לפנס, שיינתנו חנם לעיריה.
ומן הריוח הנקי של הטרמביי ושל מאור החשמל נקבעו שלושים למאה לטובת ירושלם, עשרים לעיריה המקומית ועשרה לפלך, ומן הרשיון למים ינוכו שלושים למאה לטובת הכלל; ונשיא העיריה התחייב לשלם לבעל הרשיון ששים אלף פרנק בשנה בעד הוצאות חלוקת המים, ובכללן שלוש מאות וששים מטר מעוקב בכל יום חנם לעניי העיר, הרבצת הרחובות והחזקת עשרים הסבילים. התנאים נתבררו לפני ועדה טכנית שקיבלה החלטה חיובית, והעיריה ומועצת ההנהגה אשרו אותם.
ולמה אנו מדפיסים זאת היום. מפני שהעיר עומדת זו השנה החמישית בויכוח על מימיה ועל מאורה, ומסמך שבו נקוב מחיר המטר המעוקב ומנין הסבילים ושיעור חלקה של העיריה בריוח הוא אמת מדה שאפשר להעמיד מולה כל הצעה שתבוא. ואת מחירו של המאור ראוי לקרוא בדיוק כפי שנכתב, ארבעה גרוש וחצי בעד אלף נרות ולא בעד מדה אחרת; שהנר הוא מדת אור ולא מדת זרם, ומי שיחליף ביניהן יוציא חשבון שאינו נכון.
אבנים מלמעלה אל הרחבה
עדי ראיה מספרים כי בשבת בבוקר, בשעה עשר, הושלכו אבנים גדולות מלמעלה אל רחבת הכותל המערבי, על קהל קטן של מתפללים, ואיש לא נפגע.
על המאורע עצמו מסרנו בגליון של אתמול, ואין אנו חוזרים על מה שכתבנו שם. החדש שבידיעה שלפנינו הוא תיאור האופן, שהאבנים באו מלמעלה אל הרחבה ולא מן הצד, והוא שנמסר עתה בלשון רבים ולא ביחיד. ו״דאר היום״ מוסיף משפט אחד של עדי ראיה, ואנו מביאים אותו כלשונו: ״עדי ראיה מספרים שההתנפלויות על היהודים ע״י הכתל נמשכות״.
ולשון ״נמשכות״ היא כל ההפרש בין ידיעה אחת ובין שורה של ידיעות. מאורע בודד נרשם ונגמר; מי שאומר שהדבר נמשך טוען טענה על פרק זמן, ועל טענה כזאת אפשר לשאול כמה מקרים היו, באלו תאריכים, ומה נעשה אחרי כל אחד מהם. את השאלות האלה אנו שואלים כאן, ואין בידיעה שלפנינו תשובה עליהן.
- ״הארץ״ נמצא למכירה בירושלם ברחוב יפו אצל ה׳ פייטל, חנות 339, סטמצקי 347, אורבך 409 ושפיצברג 185; בזכרון משה אצל ה׳ הרצר על יד בית הספר למל; ברחוב הנביאים בבית הקהוה של ה׳ לוי; ובמאה שערים אצל ה׳ קופרברג. רשימה כזאת היא מפה קטנה של העיר: שבעה מקומות, וארבעה מהם ברחוב אחד.
סעודת כבוד בקפה ״פארק״
סעודת כבוד נערכה בחיפה לה׳ ולדימיר ז׳בוטינסקי בקפה ״פארק״, בהשתתפות למעלה ממאה איש שיצגו את כל חוגי הישוב היהודי בעיר.
בכניסתו אל הקפה קיבל האורח תשואות מן הקהל שהמתין לו. ד״ר ויינשל פתח את הסעודה, ואחריו דברו ה׳ מ. בן הלל הכהן, ה׳ מ. ד. לוין, ד״ר ואשיץ ואחרים; והאורח השיב בנאום ארוך.
ועל ההרצאה שנשא בחצר הטכניקום מסרנו בגליון של אתמול, ואין זו אותה אסיפה. הרצאה היא מעמד של מרצה וקהל, וכל אחד יושב במקומו; סעודה היא מעמד אחר, שבו יושבים האנשים זה מול זה ומדברים זה אחר זה, ומי שמזמין קובע בכך את הרשימה.
ועל כן המספר ״למעלה ממאה״ ותוספת אחת שבידיעה, ״מכל חוגי הישוב היהודי״, הם עיקרה. בעיר שבה החוגים חלוקים ביניהם בשאלות של עיריה ושל קהילה, מאה איש היושבים בערב אחד סביב שולחן אחד הם מאורע שראוי לציינו, ואין הוא נקבע לפי דעתם של היושבים אלא לפי עצם ישיבתם.
תכן הנאום ואורכו לא נמסרו לנו, ואף לא שמותיהם של ״האחרים״ שדברו; וכשיגיעו, נדפיס אותם.
הדין וחשבון המלא על הדליקה
״הארץ״ מדפיס הבוקר, מאת שליחו המיוחד, את התיאור המלא של הדליקה בבית החרושת לגפרורים ״נור״, שעל ראשיתה ועל סופה מסרנו בשעתם; ובו שלושה דברים שלא היו בידיעות הראשונות.
ראשיתה של האש ידועה עתה. היא פרצה בשעה עשר לפני הצהרים באגף המזרחי של הדיוטה העליונה, במקום שנמצאות הנגריות והחמרים הגלמיים הדרושים להכנת הגפרורים והקופסאות. אחד העובדים בנגריה עמד להדליק פרימוס כדי להרתיח ״קולן״, וכשהדליק את הפרימוס נשפכה אש ואחזה בנסורת שהיתה מפוזרת על הרצפה; ובמשך רגעים אחדים אחזה האש בכל הדיוטה.
מיד הודיעו בטלפון למשטרה, ומכל העברים נקבצו אלפי אנשים: מבני העיר, פועלים, קבוצת זיפזיף וקבוצות אחרות. הבאת המים נתקלה בקשיים מרובים, ולכן החליטו מכבי האש להשתמש בזיפזיף שנמצא בחצר בית החרושת עצמו, וכמות ענקית נשפכה על האש. האש נמשכה חמש שעות ועבודת המכבים היתה קשה מאד; מאות ערבים ויהודים, שוטרים ואסירים עבדו במרץ, ורק אחרי חמש שעות עלה בידם לעצור את התפשטות האש אל הדיוטה התחתונה. בשעה אחת החלה הדליקה שוקעת ובשעה שלוש שקעה.
ובאותן חמש שעות ראוי לעמוד על דבר אחד, והוא החול. מים מכבים בקירור, והם צריכים לבוא בצנור ובלחץ ובכמות; חול ועפר אינם מקררים אלא חונקים, שהם מכסים את הדולק ומונעים ממנו את האויר, ודי בהם במקום שאין בו צנור. בית חרושת שבחצרו ערמת זיפזיף החזיק, בלא שידע, את מלאי הכבוי היחיד שהיה בידו; והדבר נזכר כאן מפני שחצרות של בתי חרושת רבים בארץ עומדות ריקות.
והנזק. שלושה מחסנים גדולים נשרפו כליל עם כל החמרים שבהם; האש היתה חזקה עד שלוחות הגג התפוצצו מעצמת החום והתעופפו לכל צד, והפועלים שעלו על הגג הורדו אחרי כן בחבלים. כמה ערבים שעזרו בכבוי נכוו, ואחד מבעלי בית החרושת נכוה קשה בידו ובפניו; שמו נדפס בנוסח שאינו קרוא כראוי ואיננו נוקבים בו. לפי אומדנו של אותו בעל בית חרושת נשרפו חמרים גלמיים שהיו יכולים להספיק למחצית השנה, ובהם שלושים וחמשה שקי פאראפין וחמש מאות קילו של חומר נוסף.
והחמרים לא היו מבוטחים. חברות האחריות דרשו סכומים גדולים ובעלי בית החרושת לא מצאו אפשרות להסכים להם, וזהו הסעיף היחיד בכל הפרשה שאינו ענין של אש אלא של חשבון שנעשה מראש. העבודה תסבול עד שיובאו חמרים מחוץ לארץ, שכבר הוזמנו טלגרפית; ואתמול, ביום ראשון, חזרו לעבוד במחלקת הקופסאות שלא סבלה מן השריפה, כפי שנמסר לנו בשעתו שתחודש.
ולקורא הערה אחת. הידיעות הראשונות שהגיעו אלינו דברו בחדר מחסן אחד שנשרף ובצנור מים אחד שעמד במקום, והתיאור המלא שלפנינו מדבר בשלושה מחסנים ובחול שהועלה מן החצר. אנו מביאים את שני הנוסחים כפי שבאו, ואין בידינו דבר שלישי שיכריע ביניהם; תיאור הנכתב בשעת מעשה ותיאור הנכתב אחריו אינם חייבים להיות שוים, וההפרש ביניהם הוא עצמו ידיעה על הדרך שבה מגיעות אלינו ידיעות.