ידיעות
משפט ראשי יהודי ליטא בוטל
מיניסטר המשפטים בליטא הוציא פסק דעת שבו בוטל משפטם של חברי המועצה הלאומית ליהודי הארץ, כך נמסר מקובנה. האשמה שעמדה נגדם היתה שהמשיכו את קיומו של הגוף באופן בלתי חוקי, לאחר שבטלה הממשלה את האבטונומיה היהודית.
הידיעה מאומתת בשני עתונים שלפנינו, באחד בידיעה מיוחדת מקובנה ובשני בכבל מלונדון, ונוסחן אחד. שנת בטולה של האבטונומיה באה בשניהם בספרה שאינה אפשרית, ושם ראש הנאשמים משובש; לפיכך אין שנה ואין שם בידיעה שאנו מדפיסים.
והאשמה עצמה ראויה לעיון, שכן אין בה מעשה אלא קיום. גוף שהוקם בהיתר ופעל בהיתר נעשה בלתי חוקי לא מפני שעשה דבר אסור אלא מפני שהחוק שמתחתיו בוטל, והוא לא פיזר את עצמו. באשמה כזאת אין צריך להוכיח אספה אחת או החלטה אחת; די להוכיח שהגוף לא חדל.
ובטולו של המשפט אינו החזרתה של האבטונומיה, וראוי לאמור זאת בפירוש כדי שלא תיקרא הידיעה כבשורה גדולה משהיא. מיניסטר המשפטים הסיר את התביעה מעל אנשים; את החוק שבטל את האבטונומיה לא הסיר איש. מה שנשאר לאחר הבטול הוא מועצה שאין עליה משפט ואין תחתיה חוק.
סערה בקהלת וארשה
בראש קהלת וארשה עומד ה׳ קירשבראון, והוא חבר אגודת ישראל. בלי להמלך במועצת הקהלה שלח בקשה אל השלטונות שיארגנו את קהלות פולין על יסוד דתי ולא על יסוד אחר, ומשנודע הדבר דורשים הציונים והשמאל שבמועצה שיתפטר מנשיאותו. הרשות שאליה נשלחה הבקשה אינה מזוהה בבירור בגליון שלפנינו, ולפיכך אנו כותבים ״אל השלטונות״ ולא יותר.
ושני דברים נתבעים כאן, ואין הם אחד. הדרישה הגלויה היא התפטרות, והטענה שמתחתיה היא שנשיא פנה אל רשות חיצונית בשם גוף נבחר בלי לשאול את פיו של אותו גוף. אלמלא היה תכן הבקשה כפי שהיה, היתה הטענה עומדת בעצמה.
ותכן הבקשה הוא כל הענין בקהלה הגדולה שבגולה. ״יסוד דתי״ ו״יסוד אחר״ אינם שני נוסחים של אותו דבר אלא שני תפקידים: קהלה על יסוד דתי עוסקת בבתי התפלה, בשחיטה ובצדקה, וקהלה על יסוד אחר עוסקת גם בבתי הספר, בלשון שמלמדים בהם ובהצגת עניניה של הצבור לפני הממשלה. מי שמבקש מרשות חיצונית לקבוע את היסוד מבקש בעצם לקבוע מה יהיו סמכויותיו של הגוף שהוא עומד בראשו, ועל כך דורשת מועצתו שיעמוד לדין הצבור.
שתי סבות לאנטישמיות
בעתון שלפנינו נדפס הבוקר מאמר מאת הקומיסר לעניני ההשכלה ברוסיה על התנועה האנטישמית. שמו בא באותו גליון בשני כתיבים שאינם שוים, ולפיכך אנו מביאים את הדברים בתארו של הכותב ולא בשמו.
שתי סבות, הוא אומר, גורמות לאנטישמיות בכל הזמנים ובכל הארצות. הראשונה, שהיהודים חרוצים ומפותחים יותר ברוחם מן העמים שהם שכניהם, ולפיכך באים הקנאה והפחד, והפחד נהפך לשנאה. והסבה השניה, שהיהודים משמשים לשלטונות מטרה מוכנה: הם מיחסים להם את כל הצרות ואת כל הפשעים כדי להרגיע את העם ולהעלים ממנו את הסבות האמתיות של מצבו החמרי הרע.
ומן ההסבר הוא עובר אל התרופה, ואף היא מחולקת לשתים. מי שבא לו הדבר מחוסר השכלה, אומר הכותב, יש להשתמש בהשכלה כדי להכריעו; ובמקום שהאנטישמיות באה לידי התקפה ולידי פרעות יש לאחוז באמצעים תקיפים. והוא קובע שהחובה הזאת מוטלת על כל הקומוניסטים ועל כל הפרוגרסיביים, כלומר אין הוא מעמיד אותה על היהודים עצמם.
ובאותו עמוד עצמו, מתחת למאמר, ידיעה שאינה הסבר אלא עדות: בארכיון של הממשלה הליטאית הקודמת נמצאו תעודות חשאיות המוכיחות כי הממשלה הראקציונית והקלריקלית ניהלה תעמולה חשאית ביהודים, ובין התעודות כרוזים אל העם הליטאי לעשות התגרות ביהודים, האשמים לפי אותם כרוזים בכל הפורענויות שבאו לעולם, והם הם שונאי ליטא.
ואין שתי הרשימות מאותו סוג, וקריאתן יחד היא העיקר. האחת מסבירה תנועה בשתי סבות ובשני מעמדות, והיא דבר של דעה; והשניה מראה תעודה בארכיון שעליה חתומה ממשלה, והיא דבר של ראיה. מי שקורא רק את הראשונה ילמד מהיכן באה שנאה, ומי שקורא את השניה ילמד מי עשה אותה בפועל ובכתב.