ספינת האויר שלחה שני אוירונים

ספינת האויר ׳ר.33׳ יצאה לאויר לאחר שנה של בטלה, ועל גופה שני אוירוני מלחמה, כל אחד במשקל טון ובו מקום לאדם אחד, ומן הגובה השתלחו שניהם ממנה בזה אחר זה.

כך נמסר הדבר. בגובה נתן המפקד את האות, והמעופף שישב בתוך אחד משני אוירוני מלחמה שחרר את עצמו למטה מתוך גופה של הספינה; אחריו שוחרר גם השני, ושני המעופפים הצעירים גמרו את מרוצתם בהצלחה. מדת הגובה נמסרה במנין אלפים בלא שם של מדה, ואין אנו יודעים אם רגל היא או מטר, ולפיכך הדפסנו את המנין כפי שנמסר ולא תרגמנו אותו.

ועתה לעיקר, שהוא ההפרש שבין שני הכלים. ספינת אויר מחזיקה את עצמה בגז קל מן האויר, ולפיכך היא עומדת בגובה אף בלא מהירות, ויכולה לשהות שם שעות. אוירון אינו מחזיק את עצמו אלא במהירות: האויר העובר על פני כנפיו הוא הנושא אותו, ומשנפסקת המהירות נופל הכלי. מכאן שיתוף שיש בו היגיון: הספינה נושאת את האוירון אל הגובה בלא שיוציא זה אפילו טפה אחת של דלק, ומשחררת אותו במקום שהוא נחוץ. בשעת השחרור נופל האוירון חפשי זמן מה, ובנפילה עצמה מתחיל האויר לעבור על כנפיו במהירות המחזיקה אותו, ומשם ואילך נושא אותו המדחף.

המשקל הוא כל השאלה. אוירון במשקל טון, והמעופף היושב בו, הם נטל שהספינה צריכה להעלותו ולהחזיקו; ומשהשתלח האוירון נגרע הנטל בבת אחת והספינה מבקשת לעלות. בידיעה שלפנינו שוחרר האחד ואחריו השני ולא שניהם כאחד, ואין נאמר בה מה היה הטעם. יש לדמיין כי ספינה כזאת תוכל בבוא הימים לשאת עמה את שומריה, ולשלוח אותם מן הגובה במקום שיהיה בהם צורך; ואולם הנסיון שלפנינו נסיון אחד הוא, ואין אנו מוסיפים עליו.

משרד העבודות והבנין הצבורי שבדנמרק קיבל הצעה לבנין תחנת שדור על יד קאלונדבורג, ובטרינידד ממליצה ועדת הכספים של המועצה המחוקקת למכור את תחנות האלחוט שבידי הממשלה לחברת כבלים.

מדנמרק נמסר כי המשרד קיבל את הצעתה של חברת ׳וסטרן אלקטריק׳ להפצה, וההצעה היתה למאתים ושנים אלף כרונות, שהם כאחד עשר אלף ומאתים ליטרות. התחנה תוקם על יד קאלונדבורג.

ומטרינידד נמסר כי ועדת הכספים ממליצה למסור את תחנות האלחוט של הממשלה לחברת הכבלים של האוקינוס השקט, אלא שהיא מיעצת להעלות את המחיר; ואם לא ייענו הקונים, שתשלם החברה דמי זכות שנתיים שלא יפחתו מאלף תשע מאות ותשעים ליטרות במשך חמש שנים. הסכום הנקוב במחיר עצמו בא בדפוס שאינו קרוא כראוי, ואיננו נוקבים אותו.

ושתי הידיעות האלה, הבאות מקצות שונים של העולם, הן אותה שאלה עצמה משני צדדיה. וראוי להסביר תחילה מה בין השנים. כבל הוא חוט של נחושת עטוף בבדיל ובזפת, מונח על קרקע הים, וההודעה העוברת בו הולכת מקצהו האחד אל קצהו השני ואין איש שומע אותה בדרך. תחנת אלחוט אינה מונחת בשום מקום: היא מרעידה גלים היוצאים ממנה לכל הרוחות, וכל מקלט שכוונו אותו אל אותו אורך גל ונמצא בתחומם שומע אותם. מי שיש בידו כבל מוכר קו; מי שיש בידו תחנת אלחוט מוכר שעה.

ועוד הפרש אחד, והוא גדול מן הראשון: תחנת שדור אינה תחנת מברקים. תחנת מברקים שולחת אותיות אל תחנה אחת מקבלת ומבקשת תשובה; תחנת שדור שולחת קול אל כל מי שיש בביתו מקלט ואינה מבקשת ממנו דבר. הראשונה נמדדת במנין המברקים שעברו בה, והשניה במנין האזנים שבתחומה; ומי שבונה תחנת שדור בקצה ארצו אינו קונה קו כי אם קהל.

שני שעורים של מדע יינתנו הערב בבית העם שבתל אביב: בשעה שש הרצאה על חורבן העולם על פי חכמת התכונה, ובשעה שמונה וחצי שעור על בקעת הירדן בלוית תמונות של פנס הקסם.

כך נמסר בלוח המודעות של היום. שמות שני המרצים נדפסו בנוסח שאינו קרוא כראוי בגליונות שלפנינו, ואיננו נוקבים בהם; שמות השעורים עצמם נדפסו בבירור.

ובדבר התמונות ראוי לעמוד, מפני שרבים רואים אותן ואין יודעים כיצד הן באות אל הקיר. פנס הקסם הוא תיבה שבתוכה נורה חזקה, ולפניה עדשה מקבצת האוספת את האור אל נקודה אחת. בנקודה הזאת מעמידים לוח של זכוכית שעליו ציור או תמונה מצולמת, ולפני הלוח עדשה שניה המטילה את התמונה אל הסדין הלבן ומגדילה אותה פי כמה. כל מלאכתו של המרצה אינה אלא להחליף את הלוחות; ובזה נעשה מה שלא נעשה בשום דרך אחרת, שמאתים איש היושבים באולם רואים כולם באותו רגע את אותו דבר עצמו, ואין המרצה צריך לתאר להם במלים נחל שלא ראו.

וחכמת התכונה, שבה ההרצאה הראשונה, אינה חכמת הכוכבים בלבד אלא חכמת תנועתם ומדתם וחומם. מה יאמר המרצה אין אנו יודעים, ואולם ראוי שיידע הקורא כי חכמי התכונה שבימינו חלוקים בשאלה מאין בא חומה של השמש ולכמה זמן יספיק, ושעל השאלה הזאת תלוי כל מה שאומרים על אחריתו של העולם. מי שישב באולם יבחין, אם ישים לב, בין מה שנמדד ובין מה שמשוער.

ד״ר א. ל. סוקניק נגש בשם האוניברסיטה העברית לעשות חפירות בתל עפולה שבעמק יזרעאל, והעבודה היא על חשבון המכללה.

הידיעה קצרה, וזה כל מה שיש בה. מספר העובדים, זמן העבודה ומה מבקשים למצוא במקום לא נמסרו, וכשיימסרו נחזור אל הדבר.

ואולם ראוי להסביר מה הוא תל, מפני שהמלה מטעה. תל אינו גבעה שהעמידה אותה האדמה. הוא תלולית שהעמידו אותה בני אדם: דור בונה את בתיו מלבנים של טיט, הבתים נופלים או נשרפים, והדור הבא אינו מפנה את ההריסות אלא משווה אותן ובונה עליהן. כך עולה המקום מעט מעט, וכל שכבה שבו היא דור אחד. מכאן שהחופר קורא את העומק כספר שקוראים אותו מן הדף האחרון אל הראשון: מה שלמעלה מאוחר, ומה שלמטה קדום, ואין חליפין בסדר הזה. בגליון מחדש זה מסרנו על תל שנמצאו בו שכבות רבות זו על גב זו, וזה הדבר עצמו.

ומקומו של התל אינו מקרה. עמק יזרעאל הוא הדרך שבין הים ובין הירדן, וכל מי שהוליך בו צבא או שירה הוליך אותו בין הגבעות שעל שפתו; ולפיכך מצויים בעמק הזה תלים רבים, ומי שחופר באחד מהם מבקש את השורה של כולם. עפולה שבעמק נבנית בשנים האחרונות, וחפירה הנעשית בה עתה נעשית בעוד מועד.