שבוע עבודה בן חמישה ימים אצל פורד

בעדות שנשמעה בבית המשפט בוארשה, במשפט הנוגע לעליה הרביעית, סיפר אחד העדים את קורותיו של בית חרושת לסיגריות שהוקם בארץ ישראל. קבוצה של תשעה אנשים, פועלים לשעבר בבית חרושת ידוע לסיגריות שבעיר ההיא, הביאה הון של שלושה עשר אלף דולר במזומן ועשרות מכונות, ובראשון לינואר שנת אלף תשע מאות עשרים וארבע פתחה את בית החרושת שלה.

בזמן הראשון הלך הכל כשורה, ולפי העדות הוציא כל אחד מחברי הקבוצה מבית החרושת שש לירות לחודש. לא עברו ימים רבים והממשלה פנתה בדרישה שבית החרושת יכניס חמישים דולר בעד חידוש הזכיון וחמש מאות לירות בתור ערבון. הדרישה הזאת, אמר העד, העמידה את בית החרושת במצב שאין לעמוד בו.

הועד נסע לירושלים להשתדל לפני המחלקה למסחר שעל יד ההנהלה הציונית שתכניס את הערבון או תערוב בעדם. מנהל המחלקה ביקר בבית החרושת ומצא אותו טוב בעיניו, ובכל זאת לא הושיטה המחלקה עזרה ממשית. את המועקה סילק לזמן מה יהודי אחד מלודז׳ שנכנס כשותף והשקיע בו הון נוסף.

וכאן, לפי העדות, נתגלה צד שאין הממשלה ואין המחלקה אשמות בו. הסיגריות של בית החרושת נשאו עליהן כתובת עברית, והקהל בארץ, כך העיד, נוהג לקנות את מוצריהם של בתי החרושת הערביים והמצריים ולא של היהודים. יש שיעצו לו להחליף את הכתובת העברית בכתובת אנגלית, והוא לא שמע לעצה זו והוציא הוצאות מרובות על כתבות חדשות בשלוש הלשונות הרשמיות.

ועוד סיפר העד כי קיבל מכתב מאת גדוד מגיני השפה, שדרש ממנו להדפיס על סיגריותיו עברית בלבד; והוא הלך אל משרד הגדוד לספר את השתלשלות הדברים ומצא שם את המזכיר יושב ומעשן סיגריה של בית חרושת ערבי. הדברים נאמרו בעדות בבית המשפט והם דבריו של אדם אחד, לא פסק דין ולא חקירה; ואולם המנגנון שהם מתארים, רישיון וערבון וכתובת ושוק, מוכר לכל בעל מלאכה בארץ.

אסמעיל ביי חוסייני נפגש עם מר סיימס, המזכיר האזרחי, וביקש ממנו שירחם על החקלאים ויוזיל את המעשר על הקמח, ויקבע את מחיר הקילו הנערך באחד עשר מיל במקום שלושה עשר. גם שוקרי אפנדי טאג׳י נפגש עם מר סיימס וביקש ממנו אותו דבר, ומר סיימס נענה לבקשתם.

והמעשר, כיצד הוא נגבה. לא מן היבול עצמו הוא נגבה אלא מערכו בכסף, והערך נקבע לפי מחיר קילו שהממשלה פוסקת אותו מראש. אין השאלה אפוא כמה קמח יש לאיכר בגורן אלא באיזה מחיר סופרים לו אותו, והורדה של שני מיל מכל שלושה עשר היא הורדה של כשישית מן החיוב כולו.

הבקשה באה מצד שנים מנכבדי ירושלים, וההיענות לה נוגעת לכל מי שמוסר מעשר, יהודי כערבי. הפרש של שני מיל בקילו אינו נראה לעין הקונה בשוק, ואולם הוא נראה היטב בפנקסו של מי שמוסר מאות קילוגרמים; ומי שמבקש לדעת מה שווה הסכמה של פקיד יספור את השורה הזאת ולא את הנאומים.