מכאן ואילך פירט מה כוונתו בתעשיה. משטר של מתנחל, אמר, מתאים את חקיקתו לצרכיהן של תעשיות שעוד לא נוסדו: מכס גבוה על תוצרת מקומית, פטור ממכס על חמרי גלם שאין הארץ מספקת אותם, תעריפי רכבת וכבישים, הקלות במסים, אדמה חנם למפעלים ופרמיות יצוא. כלומר, חקיקה הנכתבת לפי מה שאין עדיין, ולא לפי מה שיש.
ובהתישבות החקלאית תבע קרן קרקע. מן השטחים שאינם מעובדים תורכב רזרבה, עליה תילקח מלוה בערבות אותה אדמה עצמה, הכסף יושקע בהכשרתה, היא תחולק לנחלות ולכל נחלה ייקבע מחיר על פי דעת מומחים, וקריאה תצא ליהודים ולערבים יחד לבקש אדמה. את הצורך בכך תלה בנסיון הנוהג: המתישבים בארץ, אמר, נאלצו לשלם בעד דונמים שאין בהם ממש פי ארבעה וחמישה ושמונה ממחירה של אדמת שדה טובה במדינות התבואה הטובות שבאמריקה.
לענין קצב העליה הביא את משל הסוסים. ״לא סוסי הוא הקובע את הקצב במרוץ, אלא הסוס המתחרה״, אמר. בארץ ישראל המערבית יש היום שבע מאות אלף שאינם יהודים, ובמשך עשרים וחמש שנות ממשל טוב יגדלו למעלה ממיליון; ומכאן, לדבריו, שאין הקצב ענין של מזג אלא של חשבון.
אחר כך פנה אל השמועות. יש שמועות, אמר, שהגיעו לדעתו עד בית הנציב שבהר הזיתים ועד המשרדים שבווייטהול, כאילו יש בציונות מפלגה התובעת מדינה יהודית בתוך שנתים ומטיפה לשנאת השכנים ולחשד במנדטורית. ועל הכמיהה לרוב יהודי בארץ אמר: ״אין זו דעת הקצונים. זו דעת כל ציוני בלא יוצא מן הכלל, אף של אלה המכחישים בה״.
ובסוף דבריו עמד על ההגנה. ממשלה מוצקה, אמר, אינה רשאית לבנות על תקוה ולהניח מאה ועשרים נקודות ישוב של בני מיעוט פזורות בכל הארץ בלא הגנה מספקת, ואילו היה הוא בנעליו של הקצין המושל בארץ לא היה מניח למיעוט שהופקד בידיו להישאר חסר מגן. לדברים האלה הקדים את ההערה שהוא מכבד את הערבים ורואה בהם עם פקח האוהב את ארצו, והערה זו מובאת כאן כפי שהיא מודפסת במקור. ואשר לגולה, אמר, מהותה היא שהיהודים מיעוט בכל מקום, ואם ייגזר עליהם להישאר מיעוט אף כאן תהיה הארץ פיסה נוספת של גולה, ״גן עדן מספר שבעים ושמונה״ בצל ישמעאל.