מלונדון, מן העשרים באוקטובר: משלחת ההסתדרות הציונית ההולכת לארצות הברית, ובראשה ד״ר חיים ויצמן, יוצאת ביום השבת מסאותהמפטון.
עם המשלחת, מלבד מנהיג הציונות העולמית, ד״ר גיאורג הלפרן, חבר המועצה הכספית והכלכלית הציונית, וד״ר חיים ארלוזורוב, ממנהיגי ״הפועל הצעיר״ בארץ ישראל.
שם האניה לא נמסר באף אחת מן הידיעות שלפנינו, ואיננו מוסיפים אותו. אף שעת ההפלגה ונמל הנחיתה שמעבר לים אינם בידיעה, וכשיגיעו נדפיסם.
״הארץ״ מוסיף כי בימים אלה יפליג ויצמן שוב לאמריקה, לבקש ממיליוני היהודים שמעבר לים לעזור בבנין הבית הלאומי.
ולפני כן נמסר כי שב ויצמן ללונדון והרצה שם על המצב בארץ ישראל. מי שמעמיד את שתי הידיעות זו אחר זו רואה את סדר הדברים: תחילה הרצאה בלונדון על מה שיש כאן, ולאחריה הפלגה לאמריקה לבקש את מה שחסר.
ובגליון יום השלישי לא היה בידינו אלא שהוא עומד להפליג בסוף החודש. היום יש בידינו היום, הנמל והשמות, וזה ההפרש שבין הודעה על כוונה ובין הודעה על נסיעה.
ושלושת השמות אינם משלחת של מין אחד. האחד מנהיג, השני איש כספים היושב במועצה הכספית והכלכלית, והשלישי איש ממחנה הפועלים. משלחת הנושאת את שלושתם יחד הולכת אל אנשים שיפתחו את כיסם וישאלו תחילה לשם מה, ומי שבא להשיב על השאלה הזאת אינו יכול לבוא לבדו.
בבודפשט גורשו הסטודנטים היהודים
מבודפשט, מן העשרים באוקטובר: המהומות האנטישמיות כנגד הסטודנטים היהודים באוניברסיטה שבעיר נמשכות.
הפרעות החלו בשבוע שעבר, כאשר התנגדו הסטודנטים הנוצרים למינויו של רקטור יהודי לפקולטה לרפואה. מאז נעשו מעשי אלימות בסטודנטים היהודים בלא הפסק, והשיא בא היום, כשהוכו הצעירים היהודים שוב וגורשו מן האוניברסיטה בידי האנטישמים.
מה עשו השלטונות אין הידיעה אומרת, ומספר הפצועים אינו בה, ושמו של הרקטור שמינויו עורר את הענין אינו בה אף הוא. איננו משלימים אחד משלושה אלה מדעתנו.
ואולם הרצף עצמו הוא הידיעה. לא מהומה של יום ולא התפרצות של שעה: שבוע שלם, ובכל יום שבו מעשה, והשלטון עומד מן הצד. אוניברסיטה היא המקום שבו מראה ארץ מה היא מרשה, ומי שקורא ״בלא הפסק״ קורא שהמעשה הפך מאורע להרגל.
וראשיתו של הדבר ראויה לתשומת לב מיוחדת. לא מכסה של קבלה ולא חוק של ממשלה עמדו כאן בראשונה, אלא מינוי אחד של איש אחד לראשות פקולטה אחת. משם התגלגל הכל, ובתוך שבוע כבר לא נשאלת השאלה מי יעמוד בראש הפקולטה אלא מי יורשה לשבת בספסליה.
הידיעה מובאת בקצרה גם בעמוד הראשון שבגליון זה, וכאן היא ניתנת במלואה כפי שנמסרה.
משפט המועצה הלאומית חודש בליטא
משפטם של חברי המועצה הלאומית ליהודי ליטא, שהתנגדו לבטול האוטונומיה בשנת אלף תשע מאות עשרים וארבע, חודש מחדש. בין הנאשמים ד״ר ש. רוזנבוים.
ולקורא כאן ראוי לומר מה היתה אותה אוטונומיה, שכן אין לה מקבילה בארץ הזאת. בשנים שלאחר המלחמה נתנה ליטא ליהודים שבה מעמד שלא ניתן להם במקום אחר באירופה: משרד בממשלה לעניני היהודים, ומועצה לאומית נבחרת שבידה עניני הקהילות, החנוך והגביה של מסי הקהילה. כלומר לא חסות ולא הבטחה, אלא מוסדות שיש להם תקציב וסמכות.
בשנת אלף תשע מאות עשרים וארבע בטל הסדר הזה. חברי המועצה שהתנגדו לבטולו עומדים עתה לדין, ומשפטם, שהופסק, חודש בימים אלה.
מה הן ההאשמות אין הידיעה שלפנינו אומרת, ואף לא היכן מתנהל המשפט ומתי הישיבה הבאה. איננו יודעים אפוא באילו סעיפים נאשמו, וזו ידיעה שאין להשלימה בסברה.
ואולם עצם הדבר עומד גם בלא הסעיפים. אנשים שהחזיקו במוסד שהוקם בחוק ומחו כשבוטל, ונמצאים שנתים לאחר מכן על ספסל הנאשמים, הם פרשה על מה מותר לקהילה לומר בשעה שנוטלים ממנה זכות שניתנה לה. וזו שאלה שאינה שאלתה של ליטא לבדה.
ויזות ליהודי תימן מן המכסה הפנויה
נמסר כי הקונסול האמריקני בירושלים נתן ויזות ליהודי תימן ההולכים לארצות הברית, מתוך מכסת תימן שלא נתמלאה. בקשות רבות נתקבלו מהם, ורובם עובדים.
תנאי אחד נזכר במפורש: מי שיש לו יותר מאשה אחת, או שהוא מתכונן לכך, מנוע מקבלת ויזה.
והמנגנון שבידיעה הוא עיקרה. אמריקה מחלקת מזה שנים אחדות את מספר הנכנסים אליה לפי ארצות המוצא, וכל מבקש נמנה על חשבון הארץ שממנה בא ולא הארץ שהוא יושב בה עתה. לפיכך יהודי תימני היושב בירושלים אינו נמנה על חשבונה של ארץ ישראל אלא על חשבונה של תימן.
ומכאן הדבר כולו. מכסתה של תימן קטנה, ומעטים מבקשים לצאת ממנה אל מעבר לים, ולפיכך היא עומדת ואינה מתמלאת; ואילו מכסותיהן של ארצות מזרח אירופה, שמהן מבקשים רבים, נסגרות בתחילת השנה. מכסה שאינה מתמלאת היא שער פתוח למי שנמנה עליה, ואין זה ענין של חסד אלא של חשבון.
ועל התנאי שבסוף. חוק ההגירה שם אוסר על ריבוי נשים, וזה אינו חדש; החדש הוא שהאיסור חל גם על מי ״שהוא מתכונן לכך״. כלומר הקונסול אינו שואל על מה שעשה אדם אלא על מה שבדעתו לעשות, ושאלה כזאת אין לה הוכחה ואין לה הכחשה אלא הצהרה.
מספר הויזות שניתנו לא נמסר בידיעה שלפנינו, ואף לא מספר הבקשות.
לודז דחתה, ונשיא פולין הבטיח
מלודז נמסר כי העיריה דחתה את בקשת היהודים לתמיכה בבתי הספר היהודיים. הסכום שנתבקש ונימוקי הדחיה אינם בידיעה שלפנינו.
ומפולין נמסר באותו יום דבר אחר לגמרי: משלחת יהודית נתקבלה אצל נשיא פולין, והנשיא הבטיח סדור משביע רצון לשאלת הרשיונות המסחריים. שמות חברי המשלחת לא נמסרו, ואף לא פרטיו של אותו סדור.
שתי ידיעות מארץ אחת ביום אחד, והן הולכות לשני כיוונים. ראש המדינה מבטיח, ומועצת העיר דוחה. מי שמבקש לדעת מה מעמדה של יהדות פולין בשבוע הזה חייב לקרוא את שתיהן, ולא אחת מהן.
ואין בכך סתירה. הבטחה של נשיא נוגעת לרשיון מסחרי, שהוא ענין של ממשלה; דחיה של עיריה נוגעת לתקציב בית ספר, שהוא ענין של מועצה נבחרת בעיר אחת. בין השנים יושבים בתי הספר עצמם, שאינם מתקיימים מהבטחות.
הסופרים העברים וההתישבות ברוסיה
האגודה שנוסדה לא מכבר בתל אביב לקדום ההתישבות החקלאית של יהודים ברוסיה הסובייטית פנתה במכתב גלוי אל הסתדרות הסופרים העברים, ובקשה ממנה לנקוט עמדה חיובית כלפי עבודת ההתישבות ברוסיה, כדרך שעשתה הסתדרות הסופרים היהודים באמריקה.
שמה של אותה אגודה אינו קרוא כראוי בנוסח שלפנינו, ואיננו מוסרים אותו.
וזה קו שבר אמתי, ולא ויכוח של נוסח. יהודים העולים על אדמה ברוסיה הסובייטית ויהודים העולים על אדמה כאן אינם עושים אותו מעשה, ואף שהמלים המתארות את שניהם הן אותן מלים. השאלה מה יאמרו על כך סופרים עברים אינה שאלה של נימוס: הסתדרות של סופרים היא הגוף שמנסח את המלים שכל השאר ישתמשו בהן.
והתקדים שמובא במכתב מלמד אף הוא. הסתדרות הסופרים היהודים באמריקה כבר נקטה עמדה חיובית, וזה מה שמובא כראיה. תקדים שמביאים אותו מעבר לים מובא בדרך כלל מפני שאין קרוב ממנו.
תשובתה של הסתדרות הסופרים העברים לא נמסרה עדיין, ואף לא מועד דיון בענין.