מוילנה באה ידיעה שראוי לקרוא אותה פעמים. באוניברסיטה שבעיר החליטו תלמידי הרפואה הנוצרים כי לא יורשו חבריהם היהודים להכנס אל חדרי הניתוח, אלא אם תמסרנה שמונה גופות של יהודים לצרכי השיעורים.
ואין התנועה הזאת של עיר אחת. לפי אותה ידיעה נעשו מעשים כאלה מצד תלמידים נוצרים בזמן האחרון גם בורשה, גם בבודפשט ובאוניברסיטות נוספות במרכז אירופה ובמזרחה. מה שנראה במקום אחד כמעשה של כמה עשרות תלמידים חוזר בשלוש ארצות בתוך עונה אחת, וצורה אחת לו בכל מקום: לא איסור מטעם השלטון, אלא החלטה של חברים בתוך פקולטה אחת.
ולמי שלא ראה בית מדרש לרפואה מבפנים צריך שיאמר מה הוא חדר הניתוח ומהי הדרישה. תלמיד רפואה לומד את גוף האדם על גוף שנמסר ללימוד, ואין המקצוע נקנה בלעדיו; מי שסוגר את הדלת הזאת בפני תלמיד אינו מונע ממנו שיעור אחד אלא את השלמת לימודיו כולם. ולפיכך אין הדרישה שלפנינו דרישה של כסף ולא דרישה של ויתור: היא דרישה שקהילה תספק את מתיה כמחיר לימודם של בניה.
ומה שאין בידיעה: אין בה תשובה של הפקולטה, אין בה תשובה של השלטונות, ואין בה מספר התלמידים העומדים בפני הדלת הזאת. אף לא נמסר לנו אם ההחלטה הוצאה לפועל או שהיא החלטה שנתקבלה באספה ואין עוד לה תוקף. אנו מדפיסים אותה כפי שנמסרה, מציינים את החסר, ואיננו מוסיפים עליה מה שלא נמסר.
ולקורא בארץ הזאת יש בידיעה ענין מעשי ולא ענין של צער בלבד. באוניברסיטות האלה לומדים בניהן של הקהילות שמהן באה העליה, ורבים מן הרופאים העובדים כאן למדו במקומות כאלה. סטודנט שנסגר בפניו חדר הניתוח בוילנה אינו רק סטודנט שנפגע; הוא רופא שלא יהיה, לא שם ולא כאן.
משתה הפרידה בלונדון
בלונדון נערך לד״ר חיים ויצמן משתה פרידה ערב צאתו לארצות הברית, ובסופו נקב ה׳ ברנהרד בארון סכום: עשרים וחמישה אלף לירות לקרן היסוד, והמחאה נמסרה מיד לידיו של הנשיא.
סר אלפרד מונד ישב בראש אספה מכובדת, ומחזות התלהבות נראו בה. ה׳ בארון, הידוע בכנוי ״מלך הטבק״, היה בין הנוכחים בקבלת הפנים, והודעתו באה לאחר המשתה. ואין זו נתינתו הראשונה בסכום כזה: אחת כמותה נתן בקבלת הפנים שערך הפלדמרשל הלורד אלנבי בעת גלוי האנדרטה לחיילי ישראל המשוחררים בסטפני, לא מכבר.
ד״ר ויצמן סקר בנאום ארוך את פני התנועה כמו שהן עתה ואת הסיכויים לימים הבאים, ואמר כי הוא יוצא לאמריקה במצב רוח אופטימי מאוד ומקוה להשיג את שיתוף הפעולה של כל החוגים בארצות הברית לעבודת בנין הארץ. בין הענינים העומדים על הפרק בנסיעה זו נמנים שאלת הסוכנות היהודית, שטרם נקבעה צורתה, ומערכת קרן היסוד.
ושני הדברים שנמסרו בפסקה אחת ראוי להפרידם. עשרים וחמישה אלף לירות הן מספר, ואפשר לרשום אותו בספר ולבדוק אותו בעוד חודש. ״מצב רוח אופטימי מאוד״ אינו מספר, והוא נאמר בערב היציאה ולא בערב החזרה. מי שקורא את שניהם יחד יזכור מי מהם יעמוד למבחן ומי מהם אינו אלא ברכת הדרך.
מוסקבה: להפסיק את ההתישבות
מנהיגים במפלגה הקומוניסטית ברוסיה, בעקבות טרוצקי וקאמינייב, קראו להפסיק את ההתישבות היהודית באוקראינה.
והידיעה קצרה, ולפיכך ראוי לאמר בפירוש מה אין בה. אין בה החלטה של מוסד, אין בה תאריך ואין בה נמוקים; יש בה קריאה של מנהיגים, והשמות הנזכרים כמי שהם באים בעקבותיהם הם שמות של אנשי המחלוקת שבתוך המפלגה עצמה. אנו מוסרים את הידיעה כפי שנמסרה ואיננו קובעים לה משקל.
ולמי שמבקש לדעת במה מדובר: ההתישבות היהודית באוקראינה היא התישבותם של יהודים על קרקע בתוך תחומי המדינה הסובייטית, ואינה עליה לארץ ישראל. מי שקורא להפסיק אותה אינו סוגר שער של אניה אלא של מחרשה, ושתי השאלות אינן אחת. ואולם הן נפגשות בנקודה אחת: יהודי שנסתמה בפניו הדרך אל הקרקע שם שואל מיד לאן, וזו שאלה שאנו קוראים אותה כאן בכל שבוע.
דין וחשבון על יהודי פולניה
דין וחשבון שהגיע אלינו עומד על מצבן של קהילות פולניה בתוך המשבר הכלכלי שם, ומזכיר גם קהילות שתקנו את חוקותיהן על יסוד חקיקה משנת אלף תשע מאות ותשע עשרה.
שמו של מי שהביא את הדין וחשבון אינו קרוא בעתון שלפנינו, ואיננו מדפיסים אותו. מי שמוסר דין וחשבון על מצבה של קהילה ראוי שייקרא בשמו, וכשאין השם בידנו אנו אומרים זאת במקום להשלים אותו מדעתנו.
ושני חלקי הידיעה אינם מאותו סוג כלל. מצב כלכלי הוא ענין של פרנסה, ותקנון קהילה הוא ענין של סדר. קהילה המעדכנת את חוקתה על יסוד חוק שנחקק לפני שבע שנים עושה מעשה של פנקסים בשעה שהמשבר עומד בחוץ, ודוקא בכך יש סימן אחד שראוי לשים לו לב: מי שמסדר את חוקתו מתכונן להשאר במקומו.
ומהונגריה נמסר כי הקהילה הבודפשטית פנתה אל הקהילות היהודיות שבארץ ההיא בענין ארגוני ציוני. תכנה של הפניה לא נמסר לנו, ואף לא מספרן של הקהילות שאליהן נשלחה.