דלג לתוכן העמוד
bookmark
יום רביעי · י״ב בחשון תרפ״ז · 20 באוקטובר 1926
מוסף סוף השבוע · ח׳ בחשון תרפ״ז · 16 באוקטובר 1926
המאמר המורחב במוסף סוף השבוע — לקריאה במוסף ←

עצמות מתחת לאפיק התמזה

מן העולם

עצמות מתחת לאפיק התמזה

בעת חפירת תעלה חדשה מתחת לאפיק התמזה בסנברי נמצאו גלגלות ועצמות אדם, וסר ארתור קית, האנתרופולוג הנודע, רואה בהן עצמות של תושבי אגם שחיו לפני כארבעת אלפים שנה.

העצמות נמצאו בעומק של כעשרים רגל מתחת לאפיק הנהר, שקועות בחצץ מעט מעל לשכבת הטין הכחול. מי שאינו עוסק בחפירות יתמה מה טעם מונים כאן את הרגלים ואת השכבות, ואולם המונה אותן קורא בהן את הזמן: שכבת הטין הכחול היא רצפתה של הבקעה הקדומה, והחצץ שמעליה הוא מה שגרפו המים בדורות שלאחריה. דבר שנמצא שקוע בחצץ ולא בטין נקבע במקומו לאחר הטין ולא לפניו, וזהו הגדר הראשון של התאריך.

בין העצמות עצם ירך של אשה שגובהה היה כחמש רגל ואצבע, עצם שוק שמאלית של איש ועצם זרוע ימנית. עצם השוק שטוחה ובה מה שקוראים לו החוקרים פאת הכורע, סימן שנחרת בעצם במי שעשה חלק גדול מזמנו בישיבה כפופה על עקביו. עוד נמצאו עצמות שוורים, סוסים, חזירים ואילים אדומים, וששה קרני אילים, ולא נמצאו עצמות כלבים, כבשים או עזים.

כלי צור או ארד לא נמצאו במקום, אולם בקצת הקרנים נראים סימני שימוש כמכושים, וחלק מהן היו של גזע גדול במיוחד של אילים אדומים מן התקופה הנאוליתית. משנשלחו עצמות האדם אל סר ארתור קית במכללה המלכותית לכירורגים השיב שהוא רואה בהן עצמות של תושבי אגם או תושבי כלונסאות מן הגזע הקלטי שלפני הרומאים, מסוף התקופה הנאוליתית או מתחילת תקופת הארד. העצמות יוצגו במוזיאון קינגסטון.

מן הארץ

ספר חימיה עברי ובו נסיונות

נמסר כי יצא לאור ונמצא למכירה קצור תורת החימיה, ספר למוד ושמוש לבתי ספר תיכוניים, ובו מאה ושבעים נסיונות לתלמידים; מחיר הספר שנים עשר גרוש.

מחברו, לפי ההודעה שלפנינו, מורה לפיסיקה ולחימיה בבית המדרש למורות ולגננות ובבית הספר התיכוני למסחר שבתל אביב, והמכירה הראשית בבית מסחר ספרים שבשדרות רוטשילד, ומשם אל ירושלים, אל חיפה, אל טבריה ואל צפת. מנין העמודים אינו נמסר ואף מנין הפרקים אינו נמסר, ואנו מביאים את הידיעה כפי שהיא.

ומעלתו של ספר כזה אינה במה שהוא מספר אלא במה שהוא נותן לתלמיד לעשות, ועל כן המנין החשוב שבהודעה הוא מאה ושבעים. חימיה הנלמדת מן הדף בלבד היא רשימת שמות שהתלמיד משנן וחוזר ומשנן; חימיה הנלמדת מן השפופרת היא ידיעה. הנער המחמם חומר בשפופרת ורואה בעיניו את הצבע המשתנה ואת האד העולה למד דבר אחד שאין השינון מלמד אותו: שהחומר משתנה לפי חוק, ושהחוק נבדק ואינו נזכר בעל פה.

ועוד מעלה יש כאן שאינה של חימיה כלל. מי שלמד מדע בשפה שאינה שפתו יודע שהוא נושא בראשו שני מלונים, ובשעת הבחינה הוא מתרגם. ספר למוד שלם בעברית מעמיד את השם העברי של החומר ושל הכלי לפני התלמיד מן השיעור הראשון, ומנין הנסיונות שבו הוא גם מנין המלים שייצאו מכתה אחת אל חברתה באותו נוסח עצמו.

סרט מדעי על העליה אל אוורסט

הערב, בשעה חמש וחצי, יוצג בפעם האחרונה בשביל תלמידי בתי הספר הסרט המדעי על העליה אל הר אוורסט, ועמו הרצאת הסברה; מפני כך נדחה השיעור שנקבע לאותה שעה עד שמונה וחצי.

עליה אל פסגה כזאת אינה ענין של אומץ בלבד אלא של אויר. כל שאדם עולה, פוחת לחצו של האויר, והנושם למעלה נושם אותו נפח עצמו ומקבל בו אויר מעט. מכאן סדר המחנות שבמעלה ההר, האחד מעל חברו: המשלחת אינה עולה בבת אחת אלא מעלה מחנה, שוהה בו עד שהגוף מסתגל, ומעלה משם את המחנה הבא. ומכאן גם המשא שעל שכם הסבלים, שהוא הכובד היחיד שיש בידי אדם להפחית בו.

ולפיכך סרט כזה הוא דין וחשבון ולא מחזה, ומה שיש בו ללמד אינו בגבורה אלא בסדר: הצופה רואה במו עיניו איך נבנית עליה בשלבים. וזו הסיבה שהוא מוצג עם הרצאה לידו ולא בלעדיה, שהסרט מראה ואינו מבאר; וילד הרואה אנשים עולים בשלג ואינו יודע מפני מה הם שוהים שבוע במקום אחד, ראה מחזה ולא למד דבר.

פינת השדה

התלם הראשון שלאחר היורה

צמד בקר בעבודת שדה
מראה כפרי בארץ ישראל

יש בשנת האכר רגע אחד שאין בו לא זריעה ולא קציר, והוא הרגע שבין הגשם הראשון ובין התלם הראשון. שדה שנח כל הקיץ ונעשה קשה כאבן מקבל בלילה אחד את המים, ולמחרת בבוקר הוא נותן ריח. הריח הזה אינו ענין של נוי; הוא סימן שהאדמה נפתחה, ומי שיצא אל השדה באותו בוקר יודע שהזמן שניתן לו קצר.

קרום האדמה שלאחר הקיץ אינו נכנע למחרשה: הוא פוגם את קצה הלהב ואינו נחרש. משירד היורה והרטיב טפח, נעשה הגוש מתפקע בלחיצת יד והמחרשה עוברת בו בלא כוח מרובה. ואולם ההמתנה מזיקה משני קצותיה: הממתין יותר מדי מוצא שדה שהשמש ייבשה אותו שנית, והממתין לגשם גדול מוצא בוץ שהבהמה שוקעת בו והתלם נסתם אחריה. על כן אומרים האכרים שיום החריש נקבע בידי השמים ולא בידי האדם.

שני כלים עושים את המלאכה בארצנו, ואינם שווים. מחרשת העץ, שהפלח מהלך אחריה עם זוג בקר, אינה הופכת את האדמה אלא חורצת בה חריץ דק ומכסה את הזרע בקושי; מחרשת הברזל, הנמשכת בזוג פרדות או בבקר חסון, הופכת את השכבה העליונה על פניה. וההיפוך הזה שלוש פעולות בו בעת אחת: הוא קובר את זרעי העשבים שגדלו בקיץ, הוא מעלה למעלה את השכבה שמתחת שלא נשטפה, והוא פותח נקבוביות שהגשם הבא יורד בהן פנימה ואינו נגר על פני השטח.

ולאחר החריש באה הזריעה, והיא בחשון ובכסלו: חטה ושעורה בשדה הבעל, ולאחריהן מעבירים מעגילה המשווה את הגושים ומכסה את הזרע כדי שלא יאכלוהו העופות. הזורע לפני הגשם מניח את הזרע יבש והוא ממתין בעפר עד שירקב, והזורע באיחור מקצר לעצמו את ימי הגידול ומגיע אל שרב האביב בשבלים שלא נתמלאו. וכל אלה כלל, ואין הכלל פוטר מן הנסיון: אדמת החמרה שבחוף אינה כאדמת העמק, והשדה שמעל הכורכר אינו כשדה שעל הטין, וכל אכר קורא את שדהו בעצמו.

מקורות לידיעה