רוח התלהבות יוצאת מן הכלל שררה בקהל היהודי בירושלים אחר הצהרים של יום י״ט באוקטובר, כאשר נשא זאב ז׳בוטינסקי במגרש הספורט של ״המכבי״ נאום על המצב בארץ ישראל. כל שדרות הצבור היהודי היו מיוצגות שם, וששת אלפים איש עמדו על רגליהם והריעו לו כשהגיע בשעה ארבע וחצי לפנות ערב.
משנדמו התרועות בירך אותו ה׳ י. מיוחס בשם מועצת יהודי ירושלים ובשם הועד הלאומי. אחר כך נשא ראש האופוזיציה נאום שארך שעה וחצי, ובסיומו נשמעו מחיאות כפים ארוכות, קריאות ״יחי״ ושירת ״התקוה״; האספה נסתיימה לאור הלבנה.
וכאן ראוי לאמר בפירוש מה איננו מביאים. תכן הנאום אינו לפנינו: העתון האנגלי היוצא בירושלים, שהביא את הדין וחשבון המפורט על האספה, סיים אותו בהודעה שתכן הדברים יינתן בגליון הבא. ואין אנו מתמצתים נאום שלא קראנו. מה שאנו מדפיסים היום הוא האספה, לא טענתה; מי שמבקש את הטענה ימצאנה בימים הקרובים, ומי שמוצא אותה כבר היום במקום אחר יעשה טוב אם ישאל מנין באה.
בשעה שמונה נפגש ז׳בוטינסקי עם ועד אגודת הציונים הרביזיוניסטים המקומית, ובשעה עשר נערך לכבודו משתה במלון ״סנטרל החדש״ שברחוב בן יהודה, מטעם ידידיו ומעריציו. ה׳ זרח שוורץ שמש כרב המשתה ובירך אותו בשם הועד המסדר, ובין הנואמים היו ה׳ מ. אוסישקין, פרופ׳ נחום סלושץ, ה׳ פ. קורנפלד, ה׳ א. אלמליח, ה׳ מ. כרמון, ד״ר הר אבן וה׳ ב. ידידיה.
במשתה קראו גב׳ ברנשטיין כהן והה׳ ארי כותאי ושמעון פינקל, מחברי התיאטרון האמנותי הארצישראלי, מתרגומיו העבריים של ראש האופוזיציה לאדגר אלן פו ולאדמון רוסטאן; והוא השיב בנאום שארך למעלה משעה, ובו וידוי אישי על עמדתו בציונות ונתוח של המצב בציונות ושל האופי היהודי. ומשתה מדיני שקוראים בו את פו בעברית אינו משתה בלבד: התרגומים הם מעשה ידיו של המכובד, ומי שבחר להקרא דוקא מהם בחר להציגו כאיש ספר ולא כראש סיעה בלבד.
ובאותו בקור נשא נאום גם באספה גדולה של גדוד מגיני השפה בירושלים, בהשתתפות אלפים, על יסודות הציונות ועל דרישות הישוב. הגדוד פועל להנהגת השימוש בעברית בכל מקצועות החיים בארץ ישראל, ואדם הנואם לפניו עברית על דרישות הישוב נואם על קרקע שלו. שתי האספות של אותו יום עצמו אינן אפוא אספה אחת שנחלקה לשתים; האחת היתה של קהל ששה אלפים במגרש פתוח, והשניה של גוף שיש לו דרישה אחת ומתמדת.
מפקד המשטרה נגד ״פלסטין״
בית הדין דחה את תלונתו של מפקד המשטרה ובתי הסוהר נגד בעל העתון הערבי ״פלסטין״, שפרסם בו מאמר באנגלית, ובנמוקיו הזכיר כי רשיון העתון עצמו נושא את הכתובת ״בערבית ובאנגלית״.
ה׳ מברוגורדטו, מפקד המשטרה ובתי הסוהר בארץ ישראל, הגיש תלונה לבית הדין נגד ה׳ עיסא אל עיסא, בעל העתון, וטען שאין לו רשיון לפרסם מאמר באנגלית בעתון ערבי. בית הדין דחה את התביעה משני טעמים: העתון פרסם בעבר מאמרים באנגלית והוציא מוסף אנגלי בעת בקורו של הלורד בלפור ולא הובא על כך לדין, ומלבד זאת נושא רשיונו את הכתובת האמורה.
ותשובתו של בעל העתון חדה מפסק הדין. הוא מודיע כי בקש רשיון להוצאת עתון באנגלית, כדי שלא יצטרכו הנציב העליון ומשרד המושבות להעסיק מתרגמים לתרגום מאמרי העתונות הערבית על פעולות מחלקת הבטחון הצבורי ועל התקונים הדרושים בה. מי שקורא את המשפט הזה פעמים רואה שאין זו בקשה אלא טענה: העתון אומר שמה שהוא כותב נקרא למעלה, ושהוא מוכן לכתוב זאת בלשון שבה הוא נקרא שם.
והענין לא נסתם בפסק הדין. נמסר כי ה׳ סטיד, מנהל המכס, הבלו והסחר, בקש הזמנה לדין נגד אותו עתון על שרמז עליו שלא כהוגן באחד ממאמריו. שני פקידים בכירים נגד עתון אחד בתוך שבוע, כל אחד על סעיף אחר, ושניהם על מאמר ולא על מעשה.
הממשלה מסרבת בשאלת חיל הספר
הממשלה הבריטית סירבה לתת שנויים בשאלת חיל הספר, ולא יתקבלו חיילים ומפקדים נוספים; הנציב העליון פרסם הצהרה בדבר עמדתו בענין חיל הספר העברי.
ומה נתבקש ומה נדחה. הדרישה שעמדה לפני הממשלה היתה דרישה לתוספת, אנשים ומפקדים, והתשובה היא שתוספת לא תהיה. הנציב העליון פרסם הצהרה על עמדתו, ונוסחה המלא אינו לפנינו; איננו שמים בפיו דברים שלא קראנו, ומה שבידנו הוא התוצאה, והתוצאה היא סירוב.
ואין זה ענין של מספרים בלבד. חיל ספר שיש לישוב חלק בו הוא, בעיני מי שתובע אותו, הכרה ולא שמירה בלבד; ובעיני מי שדוחה אותו הוא שאלה של צבא ושל מי מפקד בו. לפיכך תשובה של ״אין תוספת״ היא תשובה מדינית הנתנת בלשון של טבלת תקנים, וכך היא תיקרא כאן.
בית הממשלה על גבעת ״מצפה״
לפי ״דאר היום״ שוקלת הממשלה לבנות בית ממשלה ומשרדי ממשלה חדשים על הגבעה שבנחלת ״מצפה״ של חברת ״בנין הישוב״, בין שכונת מקור חיים ובין הכפר בית צפאפא.
לפי אותה ידיעה תקח הממשלה חלק מנחלת ״מצפה ירושלים״ וקרקע של הפטריארכיה היונית שעל דרך בית לחם, מול תלפיות, וחברת ״בנין הישוב״ כבר קבלה הודעה רשמית על כך. אנו מיחסים את הידיעה לעתון שהביא אותה.
והעיקר כאן הוא המקום ולא הבנין. ממשלה המעבירה את ביתה ואת משרדיה אל גבעה שעל דרך בית לחם מעבירה עמה את התור העומד בפתחה, את הדרכים המובילות אליה ואת שוויה של הקרקע שסביבה. ומי שמבקש לדעת מה שווה הידיעה, ישים לבו לפרט אחד שבה: חברה שקבלה הודעה רשמית על נטילת חלק מנחלתה אינה במצבה של חברה הקוראת על כך בעתון, וכאן החברה היא שקבלה את ההודעה.
ומה שאין בידיעה: לא מתי, לא באיזו סמכות, לא באיזה מחיר ולא מה ייעשה בבנין שהממשלה יושבת בו כיום. את המקום אנו מדפיסים ואת השאר אנו מציינים כחסר. ולשואל אחד יש כאן תשובה מיד: מי שקנה קרקע באותו אזור בשנתים האחרונות יודע עתה מה קרה לה.
הועד הלאומי על זכות הקול
ישיבת הועד הלאומי תתקיים הערב בשעה שמונה, ובסדר יומה אספת ועדי הערים וחברי הועד הפועל, שאלות הבחירות לעיריות וזכות הקול לאזרחים.
ושני סעיפים משלושה הם שאלה אחת בשתי צורות. אספה של ועדי הערים היא אספה של מי שינהלו את הבחירות; דיון בזכות הקול הוא דיון במי ייספר בהן. והשניה כבדה מן הראשונה: מי שקובע מי הוא בעל קול קבע חלק גדול מן התוצאה לפני שנפל פתק אחד לקלפי.
והשעה ראויה לציון. ישיבה הנפתחת בשמונה בערב, ביום שהעתון מופיע בו, היא ישיבה שהחלטותיה יגיעו אל הקורא רק מחר. אנו נדפיס את מה שיוחלט ולא את מה שצפוי להוחלט, ומי שמדפיס הערב את ההחלטה של הערב אינו מדפיס החלטה אלא השערה.