ידיעות
שבוע עשרים וחמישה במכרות
שביתת הכורים בבריטניה נכנסה ביום זה לשבוע העשרים וחמישה, ואין סימנים לסופה הקרוב; קרן התמיכה אזלה, וכרוזים חדשים יוצאים בבקשת כסף למזון ולכסות בשביל נשי הכורים ובניהם.
מן הכסף שנתקבל מרוסיה ומארצות אחרות, מיליון ומאתים אלף לירות, לא נשאר מה לחלק. ובאותה שעה נמסר מלונדון, לפי המספרים הרשמיים, כי מספר העובדים במכרות אנגליה עלה בשבעה עשר אלף לעומת המספר האחרון שנתפרסם; את ההוספה יש לתלות מקצתה בשיבה ממשית לעבודה ומקצתה בהעדרם של הכורים מן העבודה ביום השני בשבוע. את המספר הכללי עצמו איננו מדפיסים: הוא אינו קרוא בעתון שלפנינו, ותוספת בלא שלם שממנו היא נגזרת אינה מלמדת כמה שבו.
בסביבות נוטינגהאם, ששם נאם קוק אמש, נאמד מספר הכורים העובדים באלפים שנים עד שלושה. מאמצי מועצת השביתה לעמוד בפני זרם השיבה הצליחו שם במידה מסוימת, ולפיכך נבחרה העיר הזאת לנאום.
ובנוטינגהאם צפויים לו ימים קשים. כארבעים איש מאויביו עמדו הכן לתפוס אותו בשוק העיר ולכרוך סביבו את הדגל הבריטי הלאומי ואת הדגל האדום שמשתמשת בו תנועת הפועלים הבריטית. הנהלת המלון שבו התאכסן הודיעה למשטרה, קצין בא ושוחח עמו, והוא החליט לצאת מן המלון. קוק אמר לעתונאים כי מועצת המלחמה המרכזית תרחיב את תעמולתה על כל מחוז נוטינגהאם, ונשיא הכורים הרברט סמית עתיד לנאום מחר במאנספילד.
החורף מגביר את מחסור הפחם
המחסור בפחם פושט מעבר לגבולות בריטניה: אכספורט הארג ואכספורט הפחם ירדו, בנין האניות הגיע לדרגה הנמוכה ביותר מזה שבע עשרה שנה, ובקופנהאגן עוסקת העיריה בעריכת תכנית לחלוקה מקוצצת של גז וחשמל.
ואלה המספרים שנמסרו, בהשואה לספטמבר אשתקד: אכספורט הארג הבריטי ירד בחמש מאות וחמשה אלפים לירות שטרלינג, ואכספורט הפחם והקוקס במיליון שש מאות שמונים וחמשה אלפים. מספר מחוסרי העבודה, מלבד הכורים, הוא מיליון ארבעים וחמשה אלפים איש, ארבעים וחמשה אלף יותר מבחודש שעבר.
בקופנהאגן מבקשת העיריה לקצץ בחלוקת הגז והחשמל ולאסור שלטים חשמליים. בצרפת פגע מחסור הפחם בבתי היציקה, ובית חרושת אחד הודיע לפועליו שהוא עומד להסגר.
והמנגנון פשוט, ואין צורך בתורת כלכלה כדי לעמוד עליו. ארץ שהפסיקה להעלות פחם משלה קונה אותו במקום אחר, וקניה גדולה במקום אחד מעלה את המחיר על כל מי שקנה שם קודם. לפיכך מגיעה שביתה של כורים באנגליה אל ועדה של עיריה בקופנהאגן ואל בית יציקה בצרפת, ואין הדבר צריך לא הכרזה ולא הסכם. הפחם אינו חמר הסקה בלבד; הוא המנוע של התעשיה, וכל מי שמפעיל מכונה קונה אותו.
תורכיה מרימה צבא מפני איטליה
שמועה שפרסם עתון לונדוני על שאיפות איטליה בחוף אנטוליה הביאה את מוסטפה כמאל לכנס מועצה צבאית ולהחליט על גיוס חמש שנות לידה.
העתון ״דיילי אקספרס״ הודיע לפני זמן מה כי מוסוליני מתכונן לכבוש מקום בחוף אנטוליה. הידיעה נפלה כחץ מן השמים בתורכיה, והעתונים שם התחילו להתיחס אליה בכובד ראש, אף שציר איטליה הכחיש מיד את כל הענין. מוסטפה כמאל כינס את המועצה הצבאית, והוחלט לגייס את הצעירים שנולדו בשנים 1904 עד 1908, שהיו צריכים להתגייס בעוד ששה חדשים.
העתון התורקי החצי רשמי משיב על כך בשלוש טענות, ואנו מביאים אותן בשמו. ראשונה, כי יש להתיחס בזהירות לידיעותיו של העתון הלונדוני, שהוא ידוע באיבתו לתורכים, ושמאחוריו עומד פליט ארמני שגורש מתורכיה ומפיץ כזבים הפוגעים בכבודה. שניה, כי אילו היתה אמת בידיעה היה שער החליפין ברומא יורד, כשם שירד שער זה בקושטא לאחר פרסומה. ושלישית, כי הקשרים שבין תורכיה ובין מדינות ההסכמה סודרו כבר לפי הסכם ועידת לוזאנה, שאיטליה השתתפה בה וחתמה עליו, ועל היסוד הזה צריך לבנות את הקשרים ולא על יסוד הסכמים חשאיים שעבר זמנם.
ומן הטענה השניה ראוי לעמוד בפני עצמה, שכן היא אומרת דבר על השוק ולא על המדיניות. עתון טוען שהבורסה היא העד: אילו האמינו ברומא שמלחמה קרובה היה שער הלירה האיטלקית יורד, וכיון שלא ירד אין הידיעה נכונה. ומן הצד השני נמסר כי בקושטא ירד השער דוקא כן. שני המספרים האלה, אם נאמרו כהלכה, אומרים שהשוק האחד האמין והשוק השני לא האמין; וגיוס של חמש שנות לידה אינו תשובה לעתון אלא לספק.
הברית עם המושבות מתרופפת
מאמר בקורת מקיף שלפנינו קובע כי הדומיניונים היו למדינות עצמאיות ברשות עצמן, כי הקשר הכלכלי שלהן עם בריטניה נחלש, וכי הון אמריקאי בא במקום ההון הבריטי; וזהו הרקע לועידה הנפתחת עתה בלונדון.
המאמר מבדיל שלוש תקופות בחיי מושבה. בראשונה, תקופת ההתישבות, המושבה קשורה בארץ המולדת קשר אמיץ ומקבלת ממנה אנשים, מכשירים וכספים ואינה נותנת תמורתם דבר. בשניה באים חילופין: היא מקבלת כספים וסחורות ומשלמת בחמרים גלמיים, ובתקופה זו הקשר חזק מכל. ובשלישית היא לומדת לעמוד ברשות עצמה ומתחילה לפתח תעשיה מן החמרים הגלמיים שלה עצמה, והאימפורט מארץ המולדת הולך ופוחת. קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ואפריקה הדרומית עומדות, לפי המאמר, בתקופה השלישית.
ובצד הכספים מביא המאמר שתי דוגמאות, ואנו מדפיסים אותן כפי שהובאו בו ולא בדקנו את מספריהן. כאשר בקשה אוסטרליה לפני שנה מלוה של שלושים מיליון לירות שטרלינג פנתה לא ללונדון אלא מעבר לים, ורק לאחר לחץ מדיני נחלקה המלוה: חמשה מיליונים נתנה אנגליה והנותר בא מאמריקה. וכאשר מכרה קנדה שטרי התחיבות ממשלתיים לפני שלוש שנים, קנתה מהם אמריקה ארבעים ושנים לכל מאה ואנגליה פחות מאחד.
עתוני צרפת מרבים לכתוב בימים אלה על השאלות העומדות בפני אנגליה ובפני הדומיניונים, ועושים צחוק מן הרעיון שהאימפריה הבריטית עומדת להתפורר. העתון ״לה ז׳ורנאל״ מעיר על כך הערה אחת, וכדאי שתישמע כאן: התפוררותה של האימפריה הבריטית תפתח שער בפני הבולשביות.
וכאן חוזר הענין אל האולם שבלונדון. השאלה המטרידה, לפי המאמר, את רוב המדינאים הבריטיים היא כיצד לעכב את תהליך ההתרחקות וכיצד לשמור על שארית הקשרים, ושלוש תשובות ניתנות לה כמספר המפלגות. האחת, שבעליה הם אנשי מחנה המשמרים ובראשם ה׳ בולדווין, מבקשת דין קדימה קיסרי: תעריפי מכס המפלים בין סחורה הבאה מארצות האימפריה ובין סחורה הבאה מחוצה לה, עד שתהיה כל האימפריה גוף כלכלי אחד. השניה, של הליברלים, אומרת שאין להלחם בכחות ההתפתחות ושכל העולם צריך להיות פתוח להשקעה ולתנועת סחורות. והשלישית, של השמאל, אומרת שאין הצלה לקשרים האלה אלא בשנוי סוציאלי. שלוש התשובות אינן חולקות על התאור שבמאמר; הן חולקות על מה שיש לעשות בו.