מאמר ב״הארץ״ שוקל הבוקר את שני הנאומים שנשמעו בשבוע הזה, של ד״ר ווייצמן ושל ה׳ ז׳בוטינסקי, ופוסק שלא זה ולא זה הכריע את הכף: ״דברו שני צדדים, ולא דבר המנתח״.
על ווייצמן נאמר שם כך: לא האשים את הצדדים, נחם והשתדל להוכיח כי מצבנו אינו כל כך רע, עורר קצת את הרוחות, והבטיח לזעוק את יהודי כל הארצות לבוא לעזרת הארץ. ארבעה דברים הם, ושלושה מהם הם דברי נחמה; הרביעי, ההבטחה לזעוק, אינו נחמה כי אם הודעה שהמצב טעון עזרה מבחוץ, ושני הדברים אינם עומדים היטב זה בצד זה באותו נאום.
ועל ז׳בוטינסקי נאמר שם: האשים את אנגליה, ואמר שהיהודים נתנו הרבה, גם הון וגם כח יצירה, ופתחו את החקלאות והתעשיה, אלא שהצד השני לא מלא את התחייבויותיו. וזו טענה שיש בה חשבון ברור של שני צדדים לחוזה, ולפיכך היא נשמעת חדה יותר מן הראשונה; אף היא אינה מביאה את הקורא אל השאלה מה ייעשה מחר.
ומכאן שקילתו של המאמר עצמו, והיא הדבר החריף שבו. אם נאומו של ווייצמן היה עשוי להזיק כלפי חוץ, הרי נאומו של ז׳בוטינסקי עשוי להביא הפסד מבפנים, שהטלת האשם על ראש אחד מנקה את הראש השני. ובודאות אפשר לאמר, כך נכתב שם, כי שני הנאומים לא זעזעו את הלבבות ולא הכריעו את הכף, לא ברירו את המצב ואת מסקנותיו, לא נתנו הערכה הולמת ולא פרוגנוזה נאמנה; הובהרו מומנטים בודדים אבל לא הובהר כל הקומפלקס.
ומשפט אחד שבמאמר יצוטט ממנו שבועות רבים, ואנו מדפיסים אותו כפי שנכתב: יש אשר בועידה מפלגתית בארץ שומעים דברים יותר חיוניים ותמציתיים מדברי מנהיגים. זה דבר קשה שנאמר על שני אנשים שבידיהם, בין שניהם, הבמה של התנועה כולה; ומי שכותב אותו אינו מתלונן על נוסח אלא אומר שהמנהיגות לא עשתה בשבוע הזה את עבודתה.
ודבר אחד יש לומר על מה שהמדור הזה עושה בבוקר זה ומה אינו עושה. הנאומים עצמם נדפסו במקומם בגליונות הקודמים, ואין אנו חוזרים עליהם. מה שחדש הבוקר הוא השקילה, והשקילה היא דבר בפני עצמו: היא דעתו של העתון ולא ידיעה שנמסרה, ואנו מדפיסים אותה בשמו ומציינים את ההבדל. המאמר נחתם בדרישה אחת, שהסברה נאמנה מוכרחה לבוא והיא תכוון את פעולותינו, ומי שקורא אותה שואל מיד את השאלה שאין המאמר עונה עליה: מי יתן אותה.
סטורס יוצא לקפריסין
מלונדון נמסר, משמונה עשר בחודש, כי סיר רונלד סטורס יצא משם בעשרים ושנים בחודש אל מקום משרתו החדשה בקפריסין, ודרכו תעבור בארץ מצרים.
ה׳ סטורס שימש מושל מחוז ירושלים, ומי שהיה בעיר בשנים האחרונות אינו צריך שיסבירו לו מה מקומו של מושל מחוז בעניניה. אין זה תפקיד שנשמע בנאומים; הוא נשמע בשער, ברחוב ובאספה, ביום שבו מחליטים מה מותר ומה אסור ומי יעמוד במקום.
ולפיכך יציאתו אינה ידיעה של אדם אחד כי אם של מחוז שלם, ובזה טעמה בטור הזה. השאלה שאינה נענית במברק שלפנינו היא מי בא במקומו, ואנו איננו נוקבים שם שלא נמסר לנו. וכל זמן שאין שם, אין לדעת אם הקו שהיה נמשך או משתנה, ובענינים שבידי מושל מחוז ההבדל בין שני אלה נמדד בימים ולא בשנים.
ועוד פרט שראוי לו שיוזכר: הדרך אל קפריסין עוברת במצרים. פקיד שיוצא ממשרה בארץ אחת אל משרה בארץ שניה עובר בשלישית, וזו מפת השלטון הבריטי בפינה זו של הים התיכון בקצרה; שלוש תחנות באותו קו עצמו, ואדם אחד עובר בהן בשבוע אחד.
הקהל והמשטרה על יד בית העם
״הארץ״ מתאר את מה שנעשה שלשום על יד בית העם בתל אביב בשעת נאומו של ה׳ ז׳בוטינסקי, ושואל מי אחראי לכך שנמכרו כרטיסים יותר ממדת הקיבול של האולם.
לפי הכתוב שם נתמלא האולם כמעט פי שנים ממה שהוא מכיל, ובחוץ נשאר קהל עצום, ודוקא מבעלי הכרטיסים; עתונאים ומוזמנים אחרים גורשו מן הכניסה בדחיפות ובצעקות. ״איך יצא הדבר״, שואל הכותב, ומי נתן למכור כרטיסים יותר ממדת הקיבול.
וכששאל, גלל כל אחד את האשמה על חברו. המשטרה גללה אותה על הנהלת בית העם, הנהלת בית העם על מסדרי הנשף, ומסדרי הנשף על המשטרה ועל כרטיסים מזויפים. ״והדבר עוד לא ברור לי״, הוא כותב, ״מי האחראי בדבר״. שלושה גופים ומעגל אחד, וזה הדבר שאינו נסגר מעצמו: כל זמן שאין אדם אחד שחתום מראש על מספר המקומות, כל אחד מן השלושה צודק בטענתו כלפי השנים האחרים.
ואת המשטרה אין המאמר חוסך. תפקידה, כך נכתב, לפקח על הקהל ולכוון אותו באמצעים נוחים ומתונים ולא לדכאו במעשי אלמות; והכותב מוסיף שראה בעיניו שוטר צובט בזרועה של גברת שהתקרבה לדלת וכרטיס הזמנה בידה, וזו צעקה מעצמת הכאב. ואף את המנהג לקפוץ על סוסים דוהרים לתוך הקהל, כך הוא כותב, למדו כבר השוטרים שלנו.
ואף את הקהל אין המאמר חוסך, וזה הצד השני של אותו ענין עצמו. דרכו של הקהל, כך נכתב, להידחק ולהצטרף כולו בבת אחת גם בכניסה וגם ביציאה, ובשעת מעשה הוא שוכח את הדבר הפשוט, שדלת קטנה אינה יכולה להכניס המון גדול ברגע אחד; ואם בזמן האחרון למדו רבים לעמוד בתור, יש עוד האומרים לפרוץ לפנים מן השורה.
ושלושה מספרים היו מונעים את כל המעשה, ואינם עולים כלום: כמה מקומות יש באולם, כמה כרטיסים נמכרו, ומי עומד בדלת ובשם מי. אף אחד משלושתם לא פורסם לפני הערב, ולפיכך נידונו שלושתם אחריו.
הקרן הקימת נגד הלנדסמנשפטים
הועידה הארצית של הקרן הקימת לישראל, שנתכנסה בתל אביב, פרסמה את החלטותיה, ובראשן הכרזה שאין מוצא מן המשבר הנוכחי אלא בהאדרת הפעולה למען גאולת הקרקע ומפעל התישבות כביר.
כך נוסחה ההכרזה, ואנו מדפיסים אותה בלשונה: הועידה בדקה מקרוב את מפעלי ההתישבות שנעשו עד כה על אדמת הקרן הקימת, ובדעתה את המצב החמור שבו עומדת כל עבודת ההתישבות, היא מכריזה כי ״המוצא היחידי מהמשבר הנוכחי יכול להנתן רק על ידי האדרת הפעולה למען גאולת הקרקע ומפעל ההתישבות״. אי לזאת פונה הועידה לכל העם העברי, באשר הוא שם, להגביר את מאמציו למען הקרן הקימת בשנה זו, שהיא שנת חצי היובל לקיומה, ולמלא את התחיבויותיו הקודמות.
וההחלטה השניה היא עמדה במחלוקת ולא הצהרה. הועידה מתמידה בעמדתה השלילית, שצוינה כבר בועידות הקודמות, כלפי ההתישבות בדרך הלנדסמנשפטים, ומביעה את דרישתה שהחוזים אשר נעשו כבר עם הלנדסמנשפטים לא יהיו למפגע על דרך ההתישבות התכופה. ולקורא שאין המלה מצויה בפיו: לנדסמנשפט היא חבורה של יוצאי עיר אחת או ארץ אחת בגולה, שקונים קרקע יחד ומתישבים עליה כגוף אחד ולא כפרטים.
ומכאן מובן במה המחלוקת. מי שקונה קרקע בכסף של חבורה אחת קובע בעצמו מי יישב עליה ומתי, ומי שגואל קרקע בכספו של כלל העם מבקש לקבוע זאת לפי סדר עדיפות אחד. ההחלטה, כפי שנוסחה, אינה מבקשת לבטל חוזים שנחתמו כבר; היא מבקשת שלא יעמדו בדרך. שני הדברים הללו נראים קרובים בנייר ואינם קרובים בשדה, וכל מי שיש בידו חוזה כזה יקרא את ההחלטה הזאת פעמַים.
משכורות הפקידים ובזבוז כספי הלאום
החלטתה השלישית של אותה ועידה עצמה אינה מדברת בדונמים כלל, והיא החריפה שבשלושתן: רמת המשכורות של הפקידים במוסדות הציוניים עולה, בהרבה מקרים, על הרווחה המתאימה לתנאי החיים בארץ, ומעוררת את התמרמרותו של הצבור הרואה במשכורת גבוהה בזבוז כספי הלאום.
וכך נמשכת ההחלטה: הועידה פונה בדרישה לכל המוסדות הציוניים והלאומיים לקבוע משכורת לפקידים בהתאם לתנאי החיים בארץ. אין בהחלטה מספר ואין בה שם, ואיננו מוסיפים לה לא זה ולא זה; מה שיש בה הוא נוסח חד שאינו מצוי בהחלטות של מוסדות על מוסדות, ובמיוחד המלים ״בזבוז כספי הלאום״.
ומי שקורא את שלוש ההחלטות בזה אחר זה רואה שאין הן שלושה ענינים אלא ענין אחד. הראשונה אומרת שאין מוצא מן המשבר אלא בקרקע, השניה אומרת שהדרך אל הקרקע אינה נקיה מחוזים שנחתמו, והשלישית אומרת שחלק מן הכסף שנאסף לקרקע יורד בדרך במשכורות. שלוש טענות של גוף אחד, ושתי האחרונות מכוונות פנימה ולא חוצה.
ודבר אחד ראוי שייאמר לזכות הנתבעים, שאינם נשמעים כאן. פקיד במוסד לאומי בארץ הזאת מקבל משכורת שנקבעה בועד היושב בארץ אחרת, ובמדה שנקבעה שם; ומי שדורש להעמיד אותה על תנאי החיים בארץ דורש למעשה להעביר את ההחלטה בשאלה זו מן הועד שבחוץ אל הגוף שבפנים. זו דרישה מדינית ולא דרישה של חשבון, ולפיכך היא קשה יותר משהיא נראית.