הועד הלאומי קורא אספת שבע קהלות

אספת הועד הלאומי שנקראה ליום ד׳ בשבוע הבא בתל אביב תתכנס בהשתתפות באי כוח הקהלות של ירושלים, תל אביב, חיפה, טבריה, צפת, חברון ועכו, ולפניה יובאו ההצעות שמכינות עתה הועדות המיוחדות.

רשימת שבע הקהלות היא עצמה הידיעה, ולא רק מסגרתה. ירושלים, תל אביב וחיפה הן שלוש הערים הגדולות שביישוב; טבריה, צפת וחברון הן שלוש הקהלות הותיקות שבארץ, ולכל אחת מהן סדרים משלה ומסורת משלה שאינם דומים לסדריה של עיר חדשה; ועכו נזכרת עמהן אף שהקהלה היהודית בה מן הקטנות שבארץ. מי שקורא רשימה כזאת רואה מה מבקש הועד הלאומי להעמיד לפני הממשלה: לא דעתה של תל אביב לבדה, כי אם דעתן של הותיקות ושל החדשות ושל הקטנות כאחת.

וחוקת העיריות עצמה, לקורא שאינו בקי בה, אינה ענין של מוסדותינו כי אם של הממשלה: היא הסדר שעל פיו נבחרות מועצות העיריות בארץ, ובו נקבע מי בעל זכות בחירה, כיצד נחלקים המקומות במועצה וכיצד נחשבת עדה לעדה בחלוקה זו. ומכאן מובן מפני מה מסר הועד הלאומי את הבירור לועדות ולא לדיון באולם: בחוקה כזאת אין העיקר בהצהרות אלא בסעיפים, ובסעיפים אין מכריעים בהרמת יד.

ופרט אחד שאין להעלים ממנו עין: ההצעות מוכנות לפני האספה ולא בה. מי שמבקש שאספה של שבע קהלות תקבל החלטה ולא תתפזר בדברים מוכרח להביא לפניה נוסח כתוב; ואולם מי שמכין נוסח מראש בידי שני חברים ובידי ועדות קובע בכך לא מעט מן התוצאה. זו דרכם של כל הגופים המיצגים שבעולם, ואנו מציינים אותה בלא טענה.

בשיחה שנתן המזכיר האזרחי ה׳ סיימס לעורך העתון הערבי ״מראת אל שרק״ הוא מסר מה שהתענין בו חבר הלאומים בדין וחשבון שלו על ארץ ישראל, והעורך השיב לו בטענה על מדיניות העדות של הממשלה.

הדבר הראשון שבו התענין חבר הלאומים, אמר המזכיר, הוא מדידת האדמה, עד שיהיה אפשר לתת לכל איש שטר מכר על אדמתו, כמו שהדבר נהוג באירופה ובאמריקה; באופן כזה לא יהיו עוד סכסוכים ובלבולים גדולים ומשפטים על הבעלות של האדמה, שבתי המשפט בארץ מלאים מהם. ומכיון שהדבר הזה חשוב הוא, הוסיף, הקציבה הממשלה לכך חמישים אלף לירות מצריות למשך עשר שנים.

כאן העמיד לו העורך את השאלה הקשה שבשיחה: מדוע לא תגדיל הממשלה את מספר העובדים יחד עם התקציב, ותגמור את העבודה במשך חמש שנים ולא בעשר. ענה המזכיר שדבר זה מסובך מאד ודורש התבוננות ומתינות יתירה; ישנם הרבה בעלי קרקעות הנמצאים בחוץ לארץ וצריך לתת להם זמן מספיק כדי לסדר את עסקיהם, ומצד אחר טוב לאחר בזמן ולהוציא דבר שלם מלמהר ולהוציא דבר חסר ופגום המביא לידי חרטה. עבודה כזו, אמר, דורשת זמן רב גם בארץ אחרת, ואף כי בארץ ישראל שעניני הקרקעות בה מסובכים באופן שאי אפשר לתארו.

ומכאן עברה השיחה אל השאלה שכל מדיניות הממשלה בארץ הזאת תלויה בה. חבר הלאומים, אמר המזכיר, התענין מאד בסדור העדות ודרש לתת להן חוק מיוחד שיבטיח את התפתחותן בהדרגה, ושתלמדנה לנהל את עניניהן בעצמן מבלי לבטוח כל כך על הממשלה. ארץ ישראל, הוסיף, היא ערש הדתות, הרוח הדתית נראית בכל תנועותיה ומעשיה, ואי אפשר להעלים עין ממצב זה; כדי להעביר את ההבדלים האלה צריך לפחות דור או שני דורות, ובינתים צריך לסדר את עניני העדות באופן נכון, ואז יהיה לנו מכל העדות גוש שלם המועיל לעבודה. ומטעם זה, אמר, מיום שנוסדה המועצה המושלמית אין הממשלה מתערבת בעניניה ועומדת מן הצד במדה היותר אפשרית.

והעורך העיר כי החוג המתקדם שבארץ אינו מסכים לפעולתה זו של הממשלה, ורוצה שהממשלה לא תלך אחרי ההרגשה העדתית אלא תחיה את הלאומיות הכללית; קללתו של המזרח, אמר, היא העדתיות. על זה ענה המזכיר: דבריך טובים ונכוחים, וגם אני מכיר בנזק הרב של העדתיות ותוצאותיה, אך מה לעשות, והעובדה היא שארץ ישראל ארץ הדתות וההתרגשות הדתית פועלת בה באופן רב, ואחרת אי אפשר; ותקותך זו של הלאומיות הכללית אפשר שתבוא אחרי דור או שנים, אחרי שכל עדה תסדר את עסקיה באופן נכון ותלמד את דרכי השלטון העצמי.

את השיחה אנו מביאים כפי שנדפסה, ואיננו מוסיפים עליה פירוש. ואולם דבר אחד ראוי שייאמר בפירוש: התשובה שנתן המזכיר אינה תשובה של פקיד המסביר סדר מנהלי, כי אם הצהרה על עיקר. מי שאומר שסדור העדות קודם ללאומיות הכללית, ושהממשלה לא תתערב בעניני מועצה של עדה, אומר בכך מה יהיה מעמדם של גופינו המיצגים בשנים הבאות ומה לא יהיה.

ועד סניף הסתדרות הציונים הרביזיוניסטים בחיפה פרסם מכתב למערכת ״דאר היום״ ובו הוא מכחיש בהחלט ידיעה שנתפרסמה באותו עתון, כאילו סרבה הנהלת התכניון למסור את חצר התכניון להרצאתו של ז׳בוטינסקי.

לפי המכתב הידיעה בדויה היא בעיקרה, שכן אף פעם לא פנה ועד הסניף להנהלת התכניון בענין זה, לא בכתב ולא בעל פה; ולדברי הכותבים מסרה הנהלת התכניון בחפץ לב את החצר וגם את האולם הגדול, ושם סודרו אספה פומבית ונשף לכבודו של ז׳בוטינסקי.

ואנו מדפיסים את ההכחשה כפי שנתקבלה, ומציינים שהיא באה מן הצד שנטען כאילו נעשה לו העוול, ולא מן הנהלת התכניון עצמה. בירור מלא יהיה בידנו רק אם תפרסם גם ההנהלה את דברה, ועד אז שתי המסירות עומדות זו מול זו.

ודבר אחד בהכחשה זו גדול ממחלוקת של יום. הטענה שמוסד של למודים סוגר את שעריו בפני הרצאה של מפלגה אינה טענה על חצר, כי אם על גדריה של הרשות שיש למוסד צבורי לבחור את דובריו; ומכתב שמכחישה מכחיש שתי הנחות בבת אחת, את המעשה ואת הבקשה. מי שהדפיס את הידיעה חיב עתה בבדיקה, ולא בשתיקה.

בתל אביב הצביע ז׳בוטינסקי על המשברים בארץ ישראל ועל האילוזיות בציונות. זה כל מה שנמסר לנו על תוכן הדברים, ואיננו מוסיפים עליו נוסח שלא נדפס.

ואף המסירה הקצרה הזאת ראויה לציון, מפני שהיא מעמידה שני מונחים זה בצד זה. משבר הוא מצב שאפשר למנותו: עבודה שאין לה מקום, כסף שאינו בא, בנין שנעצר. אילוזיה היא דבר אחר לגמרי, והיא נאמרת לא על המצב אלא על מי שדן בו. מי שאומר את שני הדברים בנשימה אחת טוען שהמשבר אינו רק בשוק, כי אם גם בחשבון שעשו לעצמם בעליו; וזו טענה שאין עונים עליה במספרים.