לפי הרשימה, בעלי אמצעים מוכרחים לנסוע פעמים רבות לשם קבלת רשיון כניסה; פועלים שדרשו רשיונות בעבור נשותיהם הושבו פניהם ריקם; והורים סורבו ברשיון בעבור ילדיהם. ואף רשיון שנתקבל סוף סוף, כותב העתון, עובר הרפתקאות שונות ואינו מבטיח את אפשרות הכניסה לארץ. עשרות הוחזרו, ודי בנמוק שבפי הפקיד: ״מפני אי התאמתם לחוקי ההגירה״. העתון מזכיר שבעתונות הארצישראלית כבר נרשמו בקשר לכך מקרים של התאבדות.
וטענתו השניה נוגעת לא לפקיד אלא למוסדותינו. היתה תקוה, כותב העתון, שהבקרת הצבורית תביא לשנוי בחוקי ההגירה ושהועד הלאומי יעמיד את השאלה לפני חבר הלאומים; וכשרצה הועד הלאומי לעשות כן, הוציאה הסוכנות היהודית את הסעיף מן התזכיר והבטיחה לעיין בשאלה בתזכירה היא, ולבסוף עברה עליה בשתיקה גמורה.
אנו מוסרים את הדברים ואיננו מאשרים אותם. ואולם דבר אחד ראוי לומר בלא קשר לפולמוס: מעשה שנעשה בשתיקה בין שני מוסדות, וששני הצדדים יודעים עליו והציבור אינו יודע, סופו שהוא נודע ברעש. מי שהוציא סעיף מתזכיר יטיב אם יפרסם מפני מה הוציאו, קודם שיפרסמו זאת אחרים בשבילו.
